Category: Chezkas Habatim
חבורה בענין מחלוקת בשיטת משנתינו
רישא דמתנ' מביא דוגמאות של קרקע שאכילת פירותיהם אינו מזמן לזמן אלא "תדיר" וחזקתן ג' שנים מיום ליום.
סיפא דמתנ' אומר: שדה הבעל חזקתן שלש שנים ואינו מיום ליום." דהיינו, שאכילת פירותיהם אינו תדיר אלא מזמן לזמן.
אז המשנה מביא חילוקים בין שדי הבעל ושדי אילן ומחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא. אבל הם אומרים שחזקתן כפי זמן אכילת שלש תקופות של פירות שהוא באמת פחות משלש שנים.
רש"י על המשנה מפרש שמאמר "חזקתן שלש שנים ואינם מיום ליום" הוא המשך של הרישא ומתחיל דין חדש- שבסוגי קרקע, החזקת ג' שנים אינו ג' שנים שלימים מיום ליום. והוא הקדמה למחלוקת ר"י ור"ע בהמשך. ור"י ור"ע רק מוסיף "במה דברים אמורים" על המאמר "חזקתן שלש שנים ואינו מיום ליום". ואין כאן שום מחלוקת במשנתינו.
הגמרא מזדהה הסיפא- בשם רבי ישמעאל ורבי עקיבא, שהם "הולכי אושא" שלומדים חזקת ג' שנים מדין חזקת שור המועד, לאפוקי משיטת "רבנן".
הרשב"א מדייק מפירוש רש"י שהוא סובר שכל משנתינו הוא רק שיטת הולכי אושא-אפילו רישא, ומקור בש"ס לשיטת רבנן החולקים, הוא רק מובא בברייתא בסוגיא לקמן בדף לו!
ובאמת הרשב"א מודה שזה גם שיטת הרשב"ם שם בדף לו. ויש לו הרבה קושיות על פירוש זו במשנתינו.
1. הסוגיא בדף כט שמסביר שיטת חכמים אינו מרמז שהם לא נמצא במשנתינו בכלל אלא רק בברייתא.
2. יצא מפירוש רש"י ורשב"ם ששיטת חכמים אינם מחלקים בכלל בתוך סוגי קרקע בין אוכל פירות תדיר ולא. וממילא המחלוקת בין רב ושמואל לקמן בדף לו בדקל נערה הוא בעצם מחלוקת בין חכמים והולכי אושא. וא"כ, יש בינייהו טובא בין רב ושמואל כמו מקוטעות בשדה בעל ואילן שבמשנתנו!
3. ק"ל כחכמים. א"כ שמואל שם כנגד רב ואינו כהילכתא לפי רש"י ורשב"ם.
אבל הכלל הוא שהלכתא כשמואל בדיני!
לכן הרשב"א בפרש משנתינו שהמאמר "חזקתן ג' שנים ואינם מיום ליום" הוא אליבא דחכמים כמו הרישא בדין אכילת פירות תדיר. והחילוק הוא בעובדא -כמות של אכילת פירות בלבד- שהאכילות פירות אינם צריכים מיום ליום כמו הרישא. אבל צריך לעבוד בקרקע כדרך שבעלים מפרנסים קרקעותיהם בכל הימים של החזקה שלש שנים.
ונראה שהרשב"א כאן הוא לשיטתו בשיטת חכמים- שאע"פ שהשלש שנים הוא מחמת 'טפי אין מיזדהר איניש בשטריה', ואעפ"כ, "האי טעמה מיגד אגיד נמי באכילת פירות" ע"ש. כי רק בזה הרשב"א מצא תירוץ לקושיית האחרונים על הרמב"ן וריטב"א: למה צריכים ג' שנים של אכילת פירות אחרי ש- 1. המחזיק דר ביה חד יומא להיות ראייה או מוחזק על קנינו,
ו2. שוב המתין המחזיק על הקרקע כל שלש שנים כדי לטעון בצדק שאבד שטרו בלי שום ריעותא של 'אחוי שטרך'?
וממילא אפשר לומר שכך הוא הבנת רש"י ורשב"ם באמת בשיטת חכמים. דהיינו, שאין צורך לאכילת פירות בחזקת הבתים בכלל! וזה לשון רשב"ם בדף לו: "דהני חכמים אליבא דרב קיימי כדמוכח סוגיא דמכילתין דלא אזיל בתר לקיטת פירות של שלש שנים, אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דלא איזדהר איניש בשטרו יותר משלש שנים." עכ"ל.
ניתן לפרש דבריו שה"שלש שנים שלמות" הוא לאפוקי כל המושג של "לקיטת פירות", בגלל שהצורך להיות משך זמן על הקרקע אינו אלא "משום דלא איזדהר בשטרו יותר מג' שנים". ולטעם זה בלבד, אין מקום להצריך שום אכילת פירות.
ואם תומר, לפי זה, למה ניר לא הוי חזקה אפילו לשיטת חכמים? אם המחזיק יכול להחזיק חזקה גמורה בלי שום אכילת פירות, למה ניר מבטל חזקתו?
אבל הגמרא עצמה מתרץ קושיא זו- מעשה ניר בשדה של חבירו מבטל בידיים את הראיית מוחזק מלכתחילה. כי הבעלים רוצים את זה, ואין שום סיבה למחות מחשש שהמחזיק ישתמש בנירו כראיית קנין.
וביותר, נראה לפי שעורי רבנו חיים הלוי שאין מקור לדין רצופות בתוך שיטת חכמים. כל הסוגיא במאמר של רב הונא ומר זוטרא בדף כט. הולך אליבא דהולכי אושא לפי שיטת רש"י ורשב"ם. כי רק הם בעלי משנתנו שעליו מדבר רב הונא: "שלש שנים שאמרו". ודין רצופות הוא לכאורה דין באופן אכילת פירות בלבד.
עיין תוס' בריש פירקין ד"ה "שהן י"ח חודש" ותמיהת התוס' יום טוב על דבריו. ולפי דברינו, קושיית התוס' מובן אם כל המשנה כולו הוא אליבא דהולכי אושא.
Category: Chezkas Habatim
חבורה בשיטת רשב"ם לאו קא מודית
א. שיטת הרשב"ם בדף ל. מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנא מינך- לאו קא מודית דהאי ארעא דידי הוא.
הרשב"ם מחדש שאין כאן פה שאסר פה שהיתיר אע"פ שאין עידי מרי קמא שהוא שלו ותלוי לגמרי על הודאת הלוקח. וצריך ביאור.
תוס' מוסיף שאם הלוקח רוצה לשוב ולטעון קמי דידי דר ביה מוכר חד יומא מיגו שהיה יכול לומר להד"ם אינו נאמן. שזה מיגו למפריע. אבל הוא לא מסביר למה הטענה אשונה אינו נאמן מיגו דלהד"ם.
הבית הלוי הדייק מלשון הרשב"ם לקמן שטענת לקוח בלי שטר מכירה או חזקת ג' שנים יש לו ריעותא של אחוי שטרך. ובגלל זה סובר הרשב"ם שאין כאן פה שאסר.
אבל זה עדיין צריך עיון כי הרשב"ם מודה שהלוקח נאמן ע"י פה שאסר אפילו אם אין לו שטר וחזקה ורק טען שמינך זבנתיה! גם שם יש ריעותא של אחוי שטרך ואעפ"כ, הרשב"ם מכיס שיש נאמנות של פה שאסר לסלק הריעותא.
אז למה כאן לא מועיל פה שאסר?
הראש ישיבה הסביר שיטת רמב"ם בסוגיא של רבא בר שרשום על פי ביאור הגר"א על שו"ע- למה אין לבר שרשום מיגו דלהד"ם-דהיינו פה שאסר- וצריך דווקא מיגו דלקוח? כי סוף כל סוף, בר שרשום הודה שהקרקע הוא בעצם נכסי יתומים ועדיין נכסי יתומים. אין זה כמו פה שאמר שלך היתה ופה שאומר שעכשיו אינו לך בכלל אלא שלי. פה שאסר צריך לסתור ההודאה לגמרי בסוף.
אבל כאן הוא נשאר בהודאה-ואין עוד נאמנות של פה שאסר פה שהיתיר. יש רק פה שאסר ומיגו שהיה יכול לזכות בקרקע ע"י טענה אחרת.
לפי הרשב"ם אפשר שזה דומה למה שהלוקח טוען כאן. אין לו ידיעה וודאית לסתור ההודאה שלו שידע שהוא המרי קמא. כל שאר פה שאסר צריך ידיעה ברורה שהקרקע עכשיו אינו של מרי קמא. אבל כאן, אם פלוניא רק אמר לי דזבנא מינך ואין לי ידיעה על מכירה זו- אין בזה טענת וודאי לסתור ההודאה. וא"כ נשאר רק במיגו שהיה יכול לטעון זבנתיה מנך.
ולכן, גם אם יש רייה שהמוכר שני דר ביה חד יומא- אין זה הוכחה גמורה ללוקח דזבנה ממוכר ראשון. רק קמי דידי זבנא מועיל לפה שאסר. וזה מדוקדק בדברי הרשב"ם בסוף דברי המתחיל "אמר ליה"
אמת הוא שטענת "מינך זבנתיה" יש לו בעצמו נאמנות גמורה של פה שאסר פה שהיתיר. טענת מינך זבנתיה הוא סתירת ההודאה למרי קמא.
אבל אין בכוח של במיגו בעלמא-שהיה יכול לטעון מינך זבנתיה- מקבל אותו כח שממנו הטענת מיגו היה נאמןבעצמו לפי הרשב"ם. צריך לומר שמיגו רק מקבל כח נאמנות סתם במקום שהטענה שלו אין שום נאמנות. אבל ממילא במיגו כזה שייך ריעותא של אחוי שטרך לבטל הטענה של מיגו כדברי הרשב"ם כאן בד"ה "ואת מינאי לא זבינתיה".Category: Chezkas Habatim
חבורה בעינן שבועת הסית על טענת קרקע בחזקת ג' שנים
יש מחלוקת ראשונים אם שייך שבועת היסת על טענת חזקת ג' שנים בקרקע. הרמב"ם, תוס' רשב"א ורא"ש סוברים שיש שבועה. הגאונים, הרשב"ם והרא"ה בשם הריטב"א חולקים מטעמים שונים.
נתחיל בשיטות שאומרים שאין שבועת היסת. הרשב"ם והרא"ה הסביר שחזקת ג' שנים הם במקום שטר או עדים עומדת. מיכיוון שאין שבועת היסת על ראיהה ברורה כמו שטר, אין מקום לשבועת היסת על חזקת ג' שנים.
אפשר לומר שחזקת ג' שנים דווקא הוא נחשב כראיית עדים. אבל לאו דווקא בשאר חזקות ואפשר שהחזקת מטלטלין עדיין שייך לשבע עליו שבועת היסת לפי הרשב"ם. ובפרט שהגר"ח מביא ראיה מסוגיא של "הילכתא כרבה בארעא והילכתא כר' יוסף בזוזי" ששיטת הרשב"ם בסתם חזקות הוא כמו רש"י שאינם מחמת ראיה אלא דין מוחזק. אז אפשר שמטלטלין הוא כמו כופר במלוה שהוא חייב בשועת היסת.
לעומת זה, הגאונים סברו שהדין חזקה עצמה הוא כמו ראיה- ולזה נקרא שמו חזקה לפטור מחיוב שבועת היסת. ולפי דבריהם אין שום חלוק בין חזקת ג' שנים על קרקע וחזקה "כל מה שתחת יד האדם הרי אלו שלו" במטלטלין. כל חקה מופקע משבועת הסית. וגם צריך לחלק בין חזקת מטלטלין וכופר במלוה. צריך לומר שאין חזקה לנתבע שאין עליו שום חיוב ממון בלי ראיה. כופר במלוה אינו נאמן מחמת ראיית חזקה שכל ממון שח"י הרי אלו שלו. אלא שהדין ראייה מוטל לגמרי על תובע להוציא ממון. בלי ראייה פשוט אין בכוחו להוציא. אבל אין חזקה לנתבע שמשתמש כראייה שאין עליו חוב.
הרמב"ם והרא"ש חולקים להדיא על שיטת הגאונים הנ"ל. הם סוברים שיש שבועת הסית על חזקת קרקע וגם חזקת מטלטלין וכופר במלוה כאחד.
אבל לא אפשר להסביר שיטת הרמב"ם שהוא מחמת שחזקה אינו נחשב כראייה בכלל! כי שיטת הרמב"ם מפורש שחזקת כל מה במטלטלין הוא ראייה בעצם שהמטלטלין שלו. אז רואים ששיטתוהוא ששייך שבועת היסת אפילו במקום ראייה.
יש לחקור הרבה בשיטת הרא"ש.
הרא"ש בסימן י"ז להדיא לומד חיוב שבועה על מטלטלין מחיוב שבועה של כופר בפיקדון. אפשר לומר שהרא"ש סובר שיש לכופר במלוה חזקת ראייה שאין עליו מלוה- דומה לחזקת כל מה. עוד אפשר שהרא"ש סובר שבשניהם אין דין ראייה כמו הרשב"ם וממילא חזקת ג' שנים לאו במקום שטר עומדת לענין ראייה בכלל . הדין חזקה רק הופך המרי קמא להיות המוציא והוא צריך את הראייה כדי להוציא. אבל החזקה כאן אינו משתמש כראיה בעצם להוכיח בעלות של המחזיק.
צריך לעיין בשיטת הרא"ש בסוגיות של דברים העשויין להשאיל ולהשכיר לדעת אם הרא"ש כמו רש"'' ורשב"ם או כרמב"ם ותוס' בענין חזת ראייה.
Category: Chezkas Habatim
חבורה בשיטת רבנו יונה בענין נאמנות עד אחד בחיוב שבועה במקום שנים לממון
א.
כל הראשונים מקשים על הסוגיא דנסכא דר' אבא- למה החוטף אינו נאמן לטעון דידי חטפי בשבועה עם מיגו שיכול לפטור עצמו בטענת לא חטפי בשבועה?
וכל הראשונים מביא שיטת ריב"ם שמיגו לא מועיל לפטור מהשבועה שעד אחד המחייבו לישבע מן התורה. יש שתי נוסחאות שונות בשיטה זו, אבל נראה שרבנו יונה מצרף אותם לשני שלבים.
שלב א'- גזירת הכתוב הוא שכשיש עד אחד או מודה במקצת או חיוב שמירה המחייבו שבועה- זה חיוב תשלומים. והתורה נתנה שני אופנים לשלם-או יקבל חיוב שבועה, או יקבל חיוב ממון.
אז אין עוד אפשרות דרך מיגו לפטור מלקבל שום חיוב בכלל.
אבל רבנו יונה ממשיך עם עוד סברא-שלב ב'-שברגע שהנתבע לא ישבע להכחיש העד אחד המחייבו שבועה, העד הוא במקום שנים. וכמו שאם היה שנים שמעידים שחטף, אינו נאמן במיגו לטעון דידי חטפי, וחייב לשלם.
למה רבנו יונה צריך שני טעמים? מה חסר בטעם הראשון ששייך לכל חיוב שבועה דאורייתא שצריך טעם שני בעד אחד דנאמן כשנים?
משמע מדבריו שרק הדין ש'עד אחד במקום שנים' הוא זה שמבטל נאמנות של מיגו כאן. אבל לולי היה רק הדין של 'מתוך' ששייך לכל שבועות התורה, המיגו היה מועיל אע"פ שצריך להיות חיוב תשלומין. כי יש לומר שאע"פ שמיגו לא יכול למנוע החלות חיוב תשלומין מלכתחילה, אבל מיגו יכול לפטור מהחיוב אחרי שחל עליו- כמו שמועיל מיגו כנגד כל חיוב תשלומין בתורה.
וזה יהיה נפקא מינה בין מיגו לפטור משבועת ע"א ובין מיגו לפטור משאר שבועות דאורייתא.
ב.
אחרי שראינו שיטת רבנו יונה שהוא סומך הרבה על הדין "עד במקום שנים" לבטל נאמנות של מיגו כאילו יש בירור של שנים שראו החטיפה, עכשיו יש להסביר בשיטתו לגבי חידוש של אביי- "הכא לסיוע קאתי- כי אתי אחרינא, מוקמינן לה בידיה".
דין זה סתום-מה הפשט של סברא זו?
אפשר לומר שכמו מחד גיסא שיכולים לחייב החוטף ע"פ אחד שהוא נאמן כשנים אפילו כנגד בירור של מיגו, וזה לא רק גזירת הכתוב בחיוב שבועה- אלא נאמנות יתירה של שנים לחייב ממון. גם מאידך גיסא אנחנו יכולים להאמין העד אחד זה על אכילת פירות ג' שנים כאילו יש כאן בירור של שני עדים על האכילה. וא"כ, יש למחזיק חזקת ג' שנים ע"י עידי חזקה לזכות בקרקע גופא ולא ק בפירות!
ויש להעיר שכל הראשונים חוץ מרבנו יונה מפרש ההו"א של רבנן-"סבור רבנן קמיה דאביי למימר היינו נסכא דרבי אבא" כסברא רק לחייב על דמי פירות שאכל ג' שנים. אבל על הקרקע אין מה לדבר כי אין למחזיק שום ראיה בכלל לזכות בו.
אבל יש להקשות על זה. שאם זה כל הסיבה-שאין לו ראייה לזכות בקרקע גופא- יש להשיב מהסוגיא לעיל שיש חזקה דלא חציף איניש. ומקצת ראשונים מפרשים הגמ' "אי הכי ארעא נמי" כשאלה שיש לזכות גם בקרקע גופא ע"י חזקה זו בלי שום ראייה-לולי לא היה ריעותא של אחוי שטרך.
ויש לומר שכאן שמדברים באכילת ג' שנים לפני עד אחד דנאמן כשנים, שאין עוד ריעותא של אחוי שטרך ובאמת יכול לזכות בקרקע אליבא דאביי. וצ"ע למה כל האשונים חוץ מרבנו יונה שולל אפשרות זה בתשובת אביי.
יש ראשונים כמו תוס' שלא מזכיר הדין עד אחד נאמן כשנים במקום שבועה. יש להם רק השלב הראשון בריב"ם הנ"ל כדי לבטל מיגו ע"י גזירת הכתוב בלבד.
וגם יש להסביר אביי כמו הרשב"ם בסוף הסוגיא שהכלל "כל מקום ששנים מחייבו ממון אחד מחייבו שבועה". וא"כ, כאן-אין שנים מחייבו ממון! אדרבא-לולי היה שנים היה זוכה בממון. אז כאן סבר אביי שאין אחד יכול אפילו לחייו שבועת עד אחד מעיקרא.
אבל שאר ראשונים שיש להם השלב ב' הנ"ל כרבנו יונה, ולא משתמשים בכלל של הרשב"ם לפרש תשובה של אביי, עדיין צ"ע למה אין כאן דין אחד במקום שנים להיות עדות גמורה על אכילת ג' שנים לזכות בקרקע גופא.
