בענין מלאכת כותב –מעשה כתיבה ושיעור המלאכה
לכאורה על מושכל ראשון יש שיעור כתיבה של שתי אותיות—ממשנה בדף קג' וקד'. ויש מעשה כתיבה—כי יש פטור של כתיבה כלאחר יד או ביד שמאל --אם דרך שלו הוא לכתוב רק בימין. אז לכאורה יש הקפדה איך האותיות נתהווה—ע"י מעשה כתיבה דווקא
וגם בירושלמי-- המובא בחידושי הרשב"א בסוגיין-- משמע שיש מעשה כתיבה: "וכתב ולא המטיף...וכתב ולא השופך". עשיית צורת אותיות שלא ע"י מעשה כתיבה הוא פטור. "וכתב" שהוא גזירת הכתוב בכתיבת הגט גם מגדיר מלאכת כתיבה.
שיטת הרשב"א שפוטר ב"חק תוכות" לעומת שיטת הר"ן והמרדכי גם כן משמע שנקט שצריך מעשה כתיבה ו"דין כתיבה" דווקא במלאכת כותב לחייב עליו בשבת.
אבל מכל הדינים המובאים לקמן נראה בפשטות שאין שיעור לכתיבה ואין דין מעשה כתיבה דווקא.
1) כתב אות אחת והשלימה לספר חייב—חסר בשיעור שתי אותיות
2) נטל גגו של חי"ת ונעשה שני זיינין—חסר במעשה כתיבה
3) נטל תגו של דל"ת ונעשה רי"ש חייב—חסר בשיעור שתי אותיות וגם חסר במעשה כתיבה
4) כתב אות אחת שתי פעמים, אם אינו תיבה בפני עצמה--פטור (רמב"ם ומאירי)--יש כאן שיעור שתי אותיות ואפ"ה פטור
ובאמת שיטת המרדכי במסכת גיטין פרק שני סימן שדמ' מפורש שאין דין מעשה כתיבה במלאכת כותב
וז"ל: "וי"ל דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמחשבה תלויין מלאכות דשבת וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידה באיזה ענין שנעשה רק שיהא על ידי מעשיו"
אבל שיטת המאירי הוא שיש שיעור שתי אותיות במלאכת כותב.
בדף ג' בענין חצי שיעור בל"ט מלאכות הוא סובר שכתיבת אות אחת יש לו דין "חצי שיעור".
והוא מתרץ כאן בסוגיין הדין של כתב אות אחת והשלימה לספר ש"חשובה היא כשנים". וגם הדין של "נהגין זה עם זה" הכניס המאירי לדין בשיעורים:
כתב אחת בארץ ואחת בקורה שנמצא שאינן נהגים זה עם זה בסקירה אחת וכן על שני כותלי הבית שלא במקצועות הסמוכים זה לזה אלא באמצע הכותלים עד שאין נהגים זה עם זה או על שני דפי פנקס ר"ל זו בדף אחד וזו בדף אחר או באיזה צד שאין נהגים זו עם זה פטור שאין שם שתי אותיות לחייב עליהן אלא כשנקראות זו עם זו:
אבל לגבי מעשה כתיבה, נראה במאירי להפך: אפילו מעשה מחיקה נחשב ככותב!
הוא מביא ירושלמי:
אע"פ שכתבנו במתכוין לכתוב אות אחת וכתב שתים שפטור מ"מ הגיה אות אחת ועשה בדיוקו שתים חייב הואיל ומ"מ מתכוין הוא להיותם שתים כגון שטעה הסופר ועשה ח' ממה שהיה ראוי להיותו שתי זיינין ובא זה ומחק באמצעה עד שנעשו שתי זיינין חייב וכן הדין אם נטל גגו של דלת ועשאו ריש ופירשו בה בירושלמי שהוא נידון כשתים מפני שמחק אחת וכתב אחת והמחיקה מצטרפת לכתיבה וגדולי הרבנים פירשוה שכל המגיה הוא כמשלים את הספר וי"מ אותה דוקא בלא תשתחוה לאל אחר שטעה הסופר וכתב אחד ובא זה ותקן שהרי הגהה זו מתקנת כל הספר מעקרו:
ובזה נראה שהוא בעצם בא לתרץ איך נטילת תגו של דל"ת ונעשה רי"ש חייב ונחשב כ"שיעור שתי אותיות". המאירי אינו מפרש כמו רש"י שהוא גם כן משלים ספר וע"י זה נחשב כשיעור. אלא הוא מפרש שמחיקת התג של הדל"ת הוא בעצם מחיקת אות דל"ת לגמרי וגם כתיבת אות רי"ש במקומו בבת אחת. וממילא יש שיעור כתיבת שתי אותיות לחייב עליו בשבת בשביל כותב. מחיקת האות מצטרפת לשיעור כתיבת שני אותיות!
אבל אפשר לפרש זה על דרך שיטת הרא"ש בפרק כלל גדול סימן ט' וז"ל:
"ראיתי בתוספתא פי"ב וכתב בה 'נפלה דיו על ספר ומחקו, שעוה על הפנקס ומחקו, אם יש במקומו כדי לכתוב שתי אותיות, חייב.' וטעמה לא ברירה לן. ויש לומר דהיינו טעמא דהאות שנכתוב בטעות כמאן דליתא דמיא ועיקר החיוב בשביל מחשבת הכתיבה. הלכך אפילו טשטוש דיו נמי."
יוצא מפורש כאן שהגדר של מלאכת מוחק הוא הכשר למלאכת כתיבה!
לכן נראה לי שהמאירי רוצה לחדש כאן ולומר שיש למחיקה דין "מעשה כתיבה" גם כן. כי הצירוף בין מלאכת כתיבה למלאכת מחיקה הנ"ל מין התוספתא הוא הוא שמחשיב מעשה למחיקה ל"מעשה כתיבה" על פי דין. ולכן יש לתרץ שיטת הרשב"א –שצריך מעשה כתיבה דווקא--על דרך זו של מעשה מחיקה. ואין לחייב במלאכת כותב באיזה דרך שיוצא אות על ידי מעשיו. צריך או מעשה כתיבה או מעשה מחיקה שנחשב גם כן כ"מעשה כתיבה".
(ודרך אגב: היא הנותנת שנטילת תגה של דל"ת גם כן מחייב בשביל מלאכת מוחק בנוסף למלאכת כותב! כי כמו שמחיקת הדל"ת מצטרפת למלאכת כתיבה, אפשר שכתיבת הרי"ש גם לכאורה מצטרפת למלאכת מחיקה--ויש כאן מחיקת שתי אותיות. ויש להביא ראייה לחידש זה מפשטות הסוגיא המקביל בגיטין דף יט.
איתמר המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו חייב שתים אחת משום מוחק ואחת משום כותב
רש"י שם מפרש שמדברים דווקא בשתי אותיות:
על גבי סיקרא - שתי אותיות של סיקרא והעביר עליהם דיו בשבת.
אבל לפי שיטת המאירי הנ"ל פשוט הוא שהגמרא יכול לחייב שתים אפילו באות אחת בלבד! כי כל אחד מהמלאכות מצטרף להשני להשלים השיעור מלאכה של השני. וזה חידוש נפלא.
אבל העירוני שלשון המאירי אינו משמע הכי כי הוא רק מדגיש ש"המחיקה מצטרפת לכתיבה" ולא שהכתיבה מצטרפת למחיקה. אבל מדברי הירושלמי הוא כן משמע שיש צירוף בשתי כיוונים)
על כל פנים, יש לנו פנים חדשות למלאכת כתיבה וגם למלאכת מחיקה.
חברותא שלי הרב מאור בן-זאב הערוני שנראה מהשיעור במלאכת מוחק שהוא לגמרי תפל למלאכת כתיבה וכל כולו הוא כדי להכין שטח לכתיבה ולא לשם עצמו. איתא בדף עה: "ת"ר כותב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים, פטור. מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים, חייב... וזה חומר במוחק מבכותב"
ראינו במקצת מלאכות שהם "על מנת" היפוכו, שיש חיוב שם מלאכה כשהם על מנת תיקון אחרת גם כן. מלאכת קורע חייב גם אם קרע על מיתו או ניירות שרוצה להפרידם --ואינו מכוון לתופרו ולחברו שוב לעולם. (יש אומרים שצריך להיות עומד לתפירה לכל הפחות—אבל לא שמכוון לתפור הקרע בכלל.)
אבל משמע מהלכות מחיקה-בגמרא ובמשנה תורה- שאם אין כוונת המוחק לכתוב במקום הנמחק, והוא צריך למחיקה כתיקות השטח בפני עצמו- פטור. עיין בחזון יחזקאל לתוספתא בפרק שנים עשר באריכות.
עוד יש לפרש שכותב או מוחק אות אחת או חלק ממנו להשלימו לספר חייב --אע"פ שאינו שיעור או מעשה כתיבה --כי החיוב הוא מחמת מלאכת אחרת לגמרי--מכה בפטיש. כך העלה יש מפרשים שמובא במאירי—והמאירי דחה דעה זו לשיטתו שמכה בפטיש הוא סוג מעשה שאין בו חשיבות כמלאכה בפני עצמו אלא סוג מעשה של גמר בלבד.
אבל עיין במנחת חינוך ובשפת אמת שחולקין וסוברים שיש כאן מקום לחיוב בשביל מכה בפטיש אע"פ שהוא גם מעשה כתיבה או מחיקה גמורה. הם לכאורה הולכים בשיטת הרא"ם בספר היראים שכל אחד מל"ט מלאכות יכול להשתמש כמכה בפטיש כשהוא בא לגמור המלאכה כולה.
