א.
במשנה בכריתות דף יט: יש מחלוקת תנאים בדרגה של ידיעת החטא של כרת לחייבו בקרבן. רבי אליעזר סבר שאם ברור לאדם שעשה שום חטא של כרת ממה נפשך, חייב קרבן. רבי יהושע דורש הכתוב "אשר חטא בה" שפטור מקרבן עד שיודע בו במה חטא.
המשנה מביא כמה דוגמאות למחלוקת הזה, ובסוף מביאים שאפילו רוצה ללקוט תאנים וליקט ענבים, לבנים וליקט שחורים, יש מחלוקת ביניהם. אמר רבי שמעון: תמהני אם פטר בו רבי יהושע—[והמשנה ענה לו] א”כ למה נאמר “אשר חטא בה”? [רבי שמעון תירץ]פרט למתעסק[1].
הגמרא בהמשך בהסבר של שיטת רבי אליעזר מביא ממרא דרב נחמן אמר שמואל: “המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. ואי מתעסק בשבת פטור-מאי טעמא? מלאכת מחשבת אסרה תורה.”
אז הגמרא מביא מחלוקת אביי ורבא באופן שיש פטור מתעסק: רבא משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. לאביי משכחת לה כגון נתכוון להגביה את החלוש וחתך את המחובר[2].
יש לתמוה על הסוגיא-- שבאמצע הפירוש של שיטת ר"א בפטור מתעסק-- שלכאורה נלמד מ"אשר חטא בה", הגמרא מביא מקור אחרת לגמרי לפטור מתעסק-- שהוא מדין שבת של "מלאכת מחשבת". ובפשטות, אם המקור הוא מדין "מלאכת מחשבת", למה אביי ורבא זקוקין לכוונת התר בכלל? ובאמת, לקמן בסוגיא שמואל לא מצריך שום כוונת היתר לפי מקורו של "מלאכת מחשבת”.
תוס' בסנהדרין דף סב'[3] ובשבת דף עב' מתרץ קושיות אלו ומברר שאביי ורבא בא בסוגיין רק להסביר שיטת רבי אליעזר שלומד דווקא מכתוב "אשר חטא בה" שיש פטור מתעסק. הם אינם לומדים מ"מלאכת מחשבת" בכלל. הגמרא מביא מימרא דשמואל אגב גררה מתוך הדין חיוב במתעסק בחלבים ועריות. אבל עיקר מקור לפטור מתעסק לרבי אליעזר הוא עדיין "אשר חטא בה" על דרך אביי ורבא. ולכן, המקור הזה צריך דווקא שהיה כוונת היתר.
ב.
הסוגיא בכריתות יט: ממשיך להקשות על שמואל שלומד פטור מתעסק מדין מלאכת מחשבת ממשנה בשבת בפרק רבי אליעזר דמילה דף קלז' שהוא לכאורה דוגמא של מתעסק בשבת:
“תנן מי שהיו לו שני תינוקות-אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת,רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר. עד כאן לא פטר רבי יהושע אלא משום דקסבר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה פטוראבל מתעסק בדבר דלאו מצוה אפילו רבי יהושע מחייב! אמר לו, הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה חייב.”
משמע מהסוגיא שהקושיא ממתנ' של שני תינוקות הוא רק מסברת פטור של רבי יהושע ורק בתוך שיטת רב נחמן ושמואל שלומד הפטור מתעסק מדין "מלאכת מחשבת".
בחידושי שיטה מקובצת הנשמטין לסוף המסכת שואל שכאן האופן של מתעסק שהיה בכוונת היתר! אז אפילו רבי אליעזר מסכים שבאופן כזה יש פטור מתעסק מכתוב "אשר חטא בה" ולא זקוקין למקור של דין מלאכת מחשבת בכלל. אז למה רבי אליעזר מחייב כאן כשמל התינוק שמצותו אחר השבת באופן של מתעסק בכוונת היתר?
הוא תירץ שם (וגם נמצא תירץ זה בתוס' רבי עקיבא איגר למשניות שבת שם) שהכוונה למול התינוק שזמנו בשבת אינו נחשב ככוונת היתר אלא כוונת חבלה בשבת שהוא איסור. כי מילת תינוק בשבת רק דחויה אצל חילול שבת. עיין ברמב"ם הל' שגגות פ"ב הל"ח: “ושבת דחויה היא אצלו..." אז יוצא שהמעשה מילה עדיין שם מלאכה גמורה של חבלה בשבת נקרא עליו- ואינו בדין מתעסק ע"י כוונת היתר.
ג.
יש מחלוקת גדולה בין שיטת רש"י (הנמצא בכריתות דף יט' לכל הפחות) ובין שיטת התוס' באיזה אופן של מתעסק נפטר מכתוב "אשר חטא בה-פרט למתעסק" הנ"ל, וממילא חולקין באיזה אופן אביי ורבא מצריך כוונת היתר לפטור.
תוס' במקומות הנ"ל מניח שאע"פ ששמואל שבא מדין "מלאכת מחשבת" מוכרח לאוקים הפטור מתעסק בשיש שני גופין לפניו ומתכוון לזה ועשה מעשה על אחרת שלא בכוונה, אביי ורבא מדברים באוקימתא אחרת לגמרי. יש רק גוף אחד לפני האדם-- והוא סבר בטעות שגוף זה הוא תלוש ועשה המעשה עליו-- ונמצא שבאמת הוא מחובר. תוס' מסביר שאין בזה שום חסרון של "מלאבת מחשבת" כי נעשית אותו מעשה לאותו גוף שהתכוון לעשותו מראש. רק דלא נתכוון לעשות איסור אלא לעשות היתר. בזה, אין פטור מתעסק אלא מגזירת הכתוב "אשר חטא בה" וזה שיטת רבי אליעזר.
רש"י חולק על הבנה זו בפטור מתעסק של רבי אליעזר כי רש"י בכריתות מבין שכל סוג טעות בידיעת האיסור יש דין שוגג עליו וחייב חטאת כמו כל שוגג שטועה בהלכה. אין לחלק בין טעות ע"י העלמת המציאות שלפניו ובין העלמת ידיעה בהלכה. המתעסק לפי רש"י הוא תמיד צריך להיות שני מיני מעשה שאפשר לעשות (או שני מיני גופים לפניו) וכיוון לעשות (ל)אחד-- ושלא בכוונה עשה (ל)אחרת[4].
[ובזה יש להבין הסוגיא בשבת דף עה. שמשתמש במילה "מתעסק" במקום "דבר שאינו מתכוון" בסוגיא שם. כי לפי רש"י, כל היסוד הענין של מתעסק הוא בנויה על אופן שלא התכוון להמעשה שנעשה.]
וממילא יש מחלוקת בין אביי ורבא ובין שמואל באותו אופן של מתעסק ששניהם מדברים עליו (דהיינו בשני גופים)—אם אופן זה דורש כוונת היתר או לאו. ואפשר שרש"י מסכים שמחלוקת זו נובע מחיולק המקורות של הפטור מתעסק—"אשר חטא בה" צריך דווקא כוונת היתר, ודין "מלאכת מחשבת" לא צריך.
ועכשיו לפי רש"י, יש שייכות להאוקימתאות של אביי ורבא—(דהיינו נתכוון לחתוך או להגביה את התלוש וחתך המחובר)-- בפטור מתעסק גם מדין "מלאכת מחשבת”-- בבחינת "כל שכן”. אם כוונה ללקיטת ענבים ולקט תאנים בכוונת איסור מקבל הפטור מתעסק, אז כל שכן כוונת התר על תלוש וחתך מחובר הוא פטור.
לפי תוס' אין שום מחלוקת בין אביי ורבא מצד אחד ובין שמואל מצד שני--כי הם מדברים אופנים שונים לגמרי של מתעסק הנלמדים משני מקורות שונים בתורה.
לאביי ורבא יש להם החידוש שיש פטור מתעסק אפילו כשעשה בדיוק מה שהתכוון לעשות—אבל זה דורש כוונת היתר. וזה מגזירת כתוב "אשר חטא בה" שנוגע לכל איסורים שבתורה.
ושמואל מחדש שכשלא עשה מה שהתכוון לעשות, לא צריך כוונת היתר. וזה נלמד מדין "מלאכת מחשבת" בשבת דווקא. ושני החידושים אלו לא פוגעים זה בזה בכלל.
יוצא משיטת תוס' שאם פסקינן להלכה כשיטת רבי יהושע נגד שיטת רבי אליעזר, כל האוקימתאות של אביי ורבא בחתיכת תלוש ונמצא מחובר אין לו מקום בספרי פסק הלכה. כי האוקימתאות אלו אינם נצרכים אלא להראות שיש פטור מתעסק אפילו בגוף אחד. ואם פסקינן כרבי יהושע כנגד רבי אליעזר ולומדים הפטור מתעסק רק מדין "מלאכת מחשבת" ולא מכתוב “אשר חטא בה”, אין פטור מתעסק לעולם בגוף אחד.
אם כל זה בעליל יש לעיין ברמב"ם בפסקיו בדין מתעסק איך הוא מגדיר הפטור.
בהל' שגגות פרק ב' רואים שהרמב"ם פוסק כרבי יהושע נגד רבי אליעזר בלימוד מהכתוב של "אשר חטא בה"[5].
ואם כן, צריך לבדוק איך הרמב"ם מביא הדוגמא לפטור מתעסק. אם כפי שיטת תוס' שכוונת התר של אביי ורבא הוא דווקא "בנתכוון להתר ונמצא שהוא איסור" שהוא תנאי מיוחד לשיטת רבי אליעזר שלומד מ"אשר חטא בה", אז אין מקום להביא הדוגמאות של כוונת התר להלכה כי פסקינן כרבי יהושע שלומד מתעסק מדין מלאכת מחשבת—והציור לפטור מתעסק לא ב"נמצא" אלא הציור הוא בשני גופין או בשני מעשים וכיון לעשות זה ועשה זה.
אם כפי רש"י שכוונת התר של אביי ורבא הוא חומרא יתירה באופן של מתעסק ורבי יהושע יודה לפוטרו על דרך כל שכן, אז יש מקום להביא הדגמאות של כוונת התר להלכה בתור "כל שכן" בפטור מתעסק מדין "מלאכת מחשבת". ואכן מצינו שהרמב"ם מביא הדוגמא של אביי ורבא בכוונת התר בדרך "כל שכן"[6]
עיין ברמב"ם הל' שגגות פרק ב':
הלכה ז
השוגג בלא כוונה בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת, בשבת פטור מחטאת, כיצד היה מתעסק עם אשה ובעלה בלא כוונה לבעילה והרי היא ערוה עליו, דמה שזה שבפיו רוק הוא ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם והרי הוא חלב הרי זה חייב חטאת, נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה כמו שביארנו במקומו.
נראה שהרמב"ם מביא גם ציור של רש"י וגם ציור של תוס' בדוגמתו של מתעסק—אע"פ שאין כאן "שני גופין" יש באן לפחות "שני מעשים". וגם יש "נמצא שהוא איסור”. ואע"פ שלכאורה נראה כאן שהרמב"ם פוסק כאביי כנגד רבא בגדר של כוונת התר, זה אינו—הרמב"ם רק מביא "בלא כוונה לחתיכתו" כאן כדי שיהיה ציור של שני מיני מעשים לפניו שאפשר לעשות-- וכיוון לעשות מעשה אחת והיה מתעסק ועשה השני—כמו ציור מתעסק של רש”י.
והראייה שאינו פוסק כאן כאביי נגד רבא הוא בסוף פרק ז':
רמב"ם הלכות שגגות פרק ז
הלכה יא
המתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אף על פי שנתכוין לחתיכה הואיל ולא עשה מחשבתו פטור מן החטאת שזה כמתעסק ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת כמו שביארנו כמה פעמים.
כאן הרמב"ם פוסק כרבא גנד אביי להדיא! ומוכרח שהציור כאן הוא "שני גופין" כי בגוף אחד "ונמצא מחובר" צריך להיות חייב מדין "מלאכת מחשבת" כי עשה מחשבתו—הוא חתך בדיוק מה שחשב לחתוך מתחילה—(אלא שנמצא שמה שרצה לחתוך הוא באמת מחובר ולא תלוש) כמו שפירש תוס' בסנהדרין הנ"ל בגדר "מלאכת מחשבת”.
(רבים תמו על סתירה ברמב"ם בין פרק ב' לפרק ז' בהל' שגגות, ולפי דברינו ניחא.)
[1] תלמוד בבלי מסכת כריתות דף יט עמוד א מתני'. חלב ונותר לפניו, ואכל אחד מהן ואינו יודע איזה מהן אכל; אשתו נדה ואחותו עמו בבית, שגג באחת מהן ואינו יודע באיזה מהן שגג; שבת ויום הכיפורים, ועשה מלאכה בין השמשות ואינו יודע באיזה מהן עשה - רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר... א"ר יהודה: פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי. ר' שמעון ור' שמעון שזורי אומרים: לא נחלקו על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב, על מה נחלקו? על דבר שהוא משום ב' שמות, שרבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהושע פוטר. א"ר יהודה: אפילו נתכוון ללקוט תאנים וליקט ענבים, ענבים וליקט תאנים, שחורות וליקט לבנות, לבנות וליקט שחורות - ר"א מחייב חטאת, ור' יהושע פוטר. [אמר ר"ש:] תמיהני אם פטר בה ר' יהושע. א"כ, למה נאמר +ויקרא ד'+ אשר חטא בה? פרט למתעסק.
[2] תלמוד בבלי מסכת כריתות דף יט עמוד א גמ'. תניא, א"ר אליעזר: מה נפשך? אי חלב אכל חייב, אי נותר אכל חייב! אי אשתו נדה בעל חייב, אי אחותו בעל חייב! אי בשבת עשה מלאכה חייב, אי ביה"כ עשה מלאכה חייב! אמר לו רבי יהושע: הרי הוא אומר אשר חטא בה, עד שיודע לו במה חטא. ורבי אליעזר האי בה מאי עביד ליה? מיבעי ליה: פרט למתעסק. מתעסק דמאי? אי דחלבים ועריות - חייב, [דאמר רב נחמן אמר שמואל: המתעסק בחלבים ועריות - חייב], שכן נהנה! ואי מתעסק בשבת - פטור, מאי טעמא? מלאכת מחשבת אסרה תורה! לרבא משכחת לה, כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר; לאביי משכחת לה, כגון דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, דאיתמר: נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פטור, מאי טעמא? דהא לא איכוון לשום חתיכה; לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - אביי אמר: חייב, דהא איכוון לשום חתיכה, רבא אמר: פטור, דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא.
[3] תוספות מסכת סנהדרין דף סב עמוד ב להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פ"ה דכתיב אשר חטא בה כדדרשינן בפרק ספק אכל (כריתות דף יט.) פרט למתעסק וקשה למה ליה לשמואל במתעסק בשבת טעמא דמלאכת מחשבת ת"ל מבה וי"ל דה"ק בשבת פטור אף על פי שנהנה משום מלאכת מחשבת ועי"ל מתעסק דפטר הכתוב מבה התם היינו כדמפרש התם לרבא משכחת לה כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דהיינו ונמצא שהוא מחובר דנעשית מחשבתו דאי מחובר אחר אפילו היכא דנתכוין למחובר פטור דומיא דנתכוין לכבות זה וכבה זה דפטרינן התם בההיא פירקא (דף כ.) ולאביי משכחת לה כגון דנתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר כלומר ונמצא שהוא מחובר דכל כה"ג מלאכת מחשבת היא ולא מיפטר אלא מ"בה" אבל מתעסק דשמואל דפטר משום מלאכת מחשבת היינו במתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשית מחשבתו והא דקאמר התם אהא דמוקי אשר חטא בה פרט למתעסק מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא דשבת פטור דאמר שמואל המתעסק וכו' משמע דשמואל איירי כהאי גוונא במתעסק לא מייתי דשמואל אלא משום חלבים ועריות דלא מיתוקם ביה קרא.
[4] רש"י מסכת כריתות דף יט עמוד א גמ'.מבעי ליה פרט למתעסק - כגון נתכוון לזו ועשה אחרת ואי קשיא אם כן דר"א אית ליה דרב נחמן האי בה דדריש ר' אליעזר פרט למתעסק לא צריך דממלאכת מחשבת דמייתי רב נחמן מצי למילף נראה לי דר"א לית ליה דרב נחמן דדריש מלאכת מחשבת אסרה תורה דלא משמע ליה ההיא דרשא ולא מייתי דרב נחמן אלא משום דאמר בהדיא דמתעסק בשבת פטור אבל לרבי יהושע דדריש אשר חטא בה עד שיוודע לו במה חטא איהו דריש כרב נחמן מלאכת מחשבת אסרה תורה.
מתעסק בחלבים - כגון חלב ושומן לפניו ונודע שזה חלב וזה שומן ונתכוון לאכול שומן והביט למקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכלו אי נמי חלב וחלב לפניו וסבור שהוא שומן ונתכוין לאכול חתיכה זו ואכל את זו ולא דמי לשוגג דשוגג היינו שנתכוין לחתיכה זו עצמה אבל סבור שהוא שומן.
מתעסק בעריות - כגון נתכוון לבוא על אשתו נדה וסבור טהורה היא אחותו ואשתו לפניו ונשמטה אשתו ולא ידע ובאה אחותו במקומה ולא דמי לשוגג דשוגג כגון שנתכוון לזו עצמה וסבור שהיא אשתו.
אלא מתעסק בשבת - להכי אתא קרא למיפטריה מתעסק בשבת מפרש לקמיה.
מלאכת מחשבת - שחשב ונתכוון למלאכה זו עצמה.
משכחת לה - מתעסק בשבת כגון שנתכוון כו'.
להגביה - פטור לדברי הכל דהאי מתעסק הוי דלא נתכוון לשום חתיכה.
מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אע"פ שידע בודאי שעבר על לא תעשה שיש בו כרת, הרי זה פטור מקרבן חטאת, שנאמר אשר חטא בה עד שידע החטא שחטא בו, כיצד חלב ונותר לפניו ואכל את אחד מהם ואין ידוע אי זה אכל, אשתו נדה ואחותו בבית ושגג ובא על אחת מהן ואין ידוע אי זו מהן בעל, שבת ויום הכפורים לפניו ועשה מלאכה באחד מהן ואין ידוע באי זה מהן עשה הרי זה פטור מקרבן חטאת.
כל המתכוין לעשות מלאכה ונעשית לו מלאכה אחרת שלא נתכוין לה פטור עליה לפי שלא נעשית מחשבתו, כיצד זרק אבן או חץ בחבירו או בבהמה כדי להרגן והלך ועקר אילן בהליכתו ולא הרג הרי זה פטור, קל וחומר אם נתכוין לאיסור קל ונעשה איסור חמור, כגון שנתכוין לזרוק בכרמלית ועברה האבן לרשות הרבים שהוא פטור וכן כל כיוצא בזה, נתכוין לעשות דבר המותר ועשה דבר אחר כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אינו חייב כלום וכן כל כיוצא בזה.
