Tuesday, August 24, 2010

Pesachim Chaburah II Yaharog Ve'al Ya'avor

שיטת רבנו דוד בסוגיא יהרוג ואל יעבור

א. ג' עבירות חמורות וגדר אביזרייהו
ידוע המחלוקת ראשונים אם יש דין אביזרייהו דג' עבירות חמורות שמחייב מסירת נפש כמו עיקר העבירה, או לאו.
שיטת תוספות מבואר שרק בגלל שהמתרפה בעצי אשירה יש בו סכנה דממשיך בתריה, חייב למסור נפש שלא יפול בסכנה זו. וגם יש להסביר במי שהעלה ליבו טינה שהריפוי בהנאת ערוה ימשוך אותו לעשות העבירה עצמו.
שיטת בעל  המאור הוא שכל הנאה מסוג ג' עבירות הוא תחת החיוב יהרוג ואל יעבור. אבל סתם עבירת לאו אינו בדין.
שיטת הר"ן הוא שאפילו אם יש לאו בתוך הפרשה של ג' עבירות חמורות, החומרה מתפשט לתוך כל אביזרייהו לחייב מסירת נפש -לא לנגוע לסוג עבירה שיש בו חומרה כזו.

רבנו דוד נקט כשיטת הר"ן 
ראייתיו כמו הר"ן מסוגיא דסנהדרין דף עה'-- "ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר" אינו אלא לאו דלא תקרבו, ואפ”ה חייב למסור נפש ולא לעבור.
אבל לקמן הוא מגדיר כשיטת הרמב"ן שבתנאי שהלאו שייך לאיסור ערוה שיש בביאתה מיתת ב"ד או חייבי כריתות. אבל לערוה שנאסר בביאתה רק איסור לאו כמו כהן לגרושה, אינו בכלל חומרת עריות, ואינו בדין אבזרייהו. ולכן אסתר עם אחשוורוש לאו גילוי עריות הוי אלא חילול השם בפרהסיא, ואין ללמוד מהתר של הנאת עצמן שאני להתר של עריות.

וצ”ע למה אבזרייהו של "לא תקרבו" שייך לחומרת יהרוג ואל יעבור יותר מאיסורי לאווין שהקידושין תופסין בו? אא”כ לומר שאבזרייהו של חיובי כריתות מביא אדם לידי חיוב כרת עצמו-- וא"כ זה גופא שיטת תוס'-- וצריך גם לחלק בין רפואה סתם עם עצי אשירה לרפואה עם טינוף ע”ז. ואפשר לחלק בדוחק.

וגם אפשר לחלק באופן טכני- שיש דינים חלוקות בתורה לפי נושאים שונים. יש שורשים וענפים, או אבות ותולדות, ויש לומר שמצינו שני שרשים או שני אבות באיסורי עריות- חייבי כריתות וחייבי לאווין. ולאב של חייבי כריתות, יש תולדה בלאווין ששייך לו—דהיינו לאו ד”לא תקרבו” שמקבל חומרת האב לגבי דין יהרוג ואל יעבור.

ומסוגיין- "בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה"-משמע אפילו סתם רפואה ולא משמע כתוס' שצריך איזה צד טינופת ע"ז ברפואה. אלא כל רפואה והנאה ע"י עצי אשירה לבד—עובר אל לאו "לא ידבק בידך מאומה מן החרם" ששייך לחומרת ע"ז ביהרוג ואל יעבור.

ב. בפלוגתא עם בעל המאור בחיוב מסירת נפש במצב של הנאת עצמן

בשיטת בעל המאור יש שני הנחות עיקרות שעליו מבסס התר קרקע עולם והנאת עצמן לגילוי עריות:
1)אסתר עם אחשוורוש היה גילוי עריות ממש
2)אביי ורבא מתרצים לאסתר גם מדין גילוי עריות ולא רק מדין חילול השם בלבד

לגבי המונח השני, רבנו דוד מביא כמה וכמה ראיות שיש מצב של "הנאת עצמן”- ואפלו הכי, הגמרא מחייב יהרוג ואל יעבור:
א. בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה (פסחים דף כה)
ב. עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשב דעתה, שאין דבר שעומד מפני פיקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות וששפיכת דמים (יומא דף פב)
ג. ימות ואל תבעול לו באותו שהעלה ליבו טינא (סנהדרין דף עד)
ד. ר' פפי וחביריו שהיו מוסרין עצמן דתבעינהו הנהו מטרנייאתא (קידושין דף לט-מ)

בשלש ראיות ראשונות אפשר לחלק ששם אין כאן מצב של אונס בידי אדם שמכריח העבירה, אלא אונס בידי שמים. וא"כ, אין כאן גדר של "הנאת עצמן שאני" כי אין הנאה לשמים בעבירת הללו אלא הצלת חיי העובר עצמו לבד. ויש אותו הנאה להנאנס כאן כמו במקום שיש מאנס—אפילו בדעתו להעביר—כי הנאנס רק מכוון להצלת חייו ע"י עבירה גם במצב זה. אם כן, ההתר של "הנאת עצמן" תלוי בכוונת המאנס ולא בהנאנס!

הר"ן בפסחים ובחידושיו לסנהדרין דחה ראיות אלו באופן אחר.

אבל הראיה הרביעי לכאורה קשה מכולם.

ראייתי שרבנו יונה לסנהדרין דחה ראייה זו בזה הלשון: “איך יעלה על לב להביא ראיה מאותן ב' מעשים?  שהרי  ר' צדוק ור' כהנא הם עצמם הוי ממיתים עצמן, וכגון אלו לא מצינו בשום מקום. וכי מפני היראה הם היו ממהרים מיתתם. אילו הרגתם אותה הגבירה מפני שלא רצו לבעול היה ראוי להביא ראייה משם. ויהרוג ואל יעבור כגון זה לא נמצה בשום מקום בתלמוד. ור' צדוק ור' כהנא סמכו על הנס או שהיו יודעין שלא ימותו בכך."
המאירי כתב שהיו עושין כן ממדת חסידות או מפני שאפשר שיצא לו מזה חילול השם ותגרר בו כוונת עבירה.

הרמב"ן במלחמות לסנהדרין דף עד' גם הביא ראיה מאלו שאיבד עצמן לדעת בקדושין דף לט' כדי למנוע מעריות של הנאת עצמן, והסביר שעל כרחינו היו מחוייבים להמית עצמם מחמת חיוב יהרוג ואל יעבור. כי בלי חיוב, היה אסור להם לעשות מעשה לאבד עצמם לדעת.

אבל יש לדחות שאפילו לשיטת הרמב"ם שחולק על תוס' בעבודה זרה דף כז' וסבר שיש איסור גמור ליהרג במקום שיש דין לעבור ואל יהרג (בשער מצוות ובצנעה אפילו במתכוון להעבירו על הדת), מצאנו מקומות שיש "לכתחילה ובדיעבד" בדיני יהרוג ואל יעבור.
באגרת השמד, הרמב"ם פסק שאין חיוב גמור למסור נפש אלא בעשיית מעשה. לכאורה זה הגדרתן של קרקע עולם. אבל בדיבור בעלמא, אין חיוב גמור, אבל "מי שנהרג כדי שלא יודה בשליחות אותו איש- לא יאמר עליו אלא שהוא עשה מצוה ויש לו שכר גדול לפני ה' יתעלה לפי שמסר נפשו על קדושת השם. אבל מי שבא לשאול אם יהרג או יודה- אומרים לו שיודה ולא יהרג.”
אז יצא לפי הרמב"ם, שבמצב שאין חלות דין "וחי בהם" בתוקף—כמו בשעת השמד או בכוונה להעביר בפרהסיא, עבירה שלא ע"י מעשה --שאינו מחייב מסירת נפש-- הוא רק בתורת "התר" שמתיר העבירה אע"פ שיש כאן באמת חילול השם בעבירה. ולכן מסירת נפש במצב כזה הוא נחשב כקיום מצות קידוש השם.
משא"כ בהנאת עצמן ששם הראשונים סברו דחילול השם ליתא בכלל.

אז בדרך זו אפשר לדחות הראיה של הרמב"ן לשיטתו של בעל המאור-- שיש "התר" של הנאת עצמן בג' עבירות חמורות, אבל הוא בגדר התר לחומרת האיסור- ולא בתורת חיוב לעבור ואל יהרג של "וחי בהם”. ואם כן, העובדא של ר' צדוק ור' כהנא היו בדין "לכתחילה" אע"פ שהיו במצב של "הנאתן עצמן שאני”. אבל עדיין מדת חסדות לא הוי.

ג. התר קרקע עולם וחיוב לאבד עצמו למנוע מג' עבירות חמורות

לכאורה במושכל ראשון יש סתירה בסברא בין ההתר של "קרקע עולם" ובין החיוב לאבד עצמו לפני שיכשל בג' עבירות לפי שיטת הרמב"ן ורבנו דוד. כי משמעות של התר קרקע עולם הוא שהחיוב למסור נפש למנוע מעבירה יש לו גבול מסויים. והמשמעות של חיוב לאבד עצמו הוא שאין גבול להחיוב למסור נפש מפני חומרת העביה.  וגם אינו מוכרח בסגיא שיש התר קרקע עולם לגבי חיוב יהרוג ועל יעבור-בפרט לגבי ג' עבירות חמורות. זה בעצם החידוש של שיטת התוס' ובעל המאור.
אז קודם כל, יש לחקר אם באמת יש התר של קרקע עולם בשיטת הרמב”ן ורבנו דוד.

שיטת תוס' ידוע שקרקע עולם הוא "בלי לעשות שום מעשה בפועל והעבירה נעשה בה". ותוס' מקים ההתר של קרקע עולם גם בגילוי עריות ושפיכת דמים וגם בחילול השם.
הריטב"א ביבמות דף נג' ושבת דף מט' בשם רבנו הגדול, והר"ן בכמה מקומות מגדיר "קרקע עולם" באופן אחר: שכל זמן שיש בכח האנס להעביר הישראל בעבירה בעל כרחו ולא לתת לו אפשרות למסור נפשו כדי למנוע מהעבירה, אין חיוב למסור נפשו-- אפילו נתן לו האפשרות למסור נפשו ולא לעשות. (ואפשר שבמצב כזה, מותר  אפילו לעשות מעשה העבירה בקום ועשה אם רק הם יכולים להכריחו לעשותו בכל מקום!)
לשני הגדרות אלו יש קושיא מהעובדות בקדושין הנ"ל.

ואולי יש שיטת שלישית שהתר קרקע עולם אינו התר בכלל-יש כאן מציאות של הכרח בהשתתפות בעבירה בעל כרחה לגמרי- ואפילו לא ניתן לה אפשרות למסור עצמה להריגה.
עיין בספר האשכול הל" ע"ז דף קפט', תשובות ופסקים של הראב"ד סימן ד', וספר החינוך מצוה רצד'-- ומפורש ביותר בשו"ת הריב"ש סימן שפז' וז"ל: “אלא התם, [בפרשה של נערה המאורסה] אנוסה היא לגמרי שא"א לה להינצל מן העבירה בשום ענין- דקרקע עולם היא". שמשמע מלשונם שאין כאן התר אלא מציאות של הכרח גמור.

ולכן יש לומר שגם הרמב"ן ורבנו דוד נקט שיטה זו בדין קרקע עולם (עיין בתרץ השני ברבנו דוד בד"ה "מכל מקום עדיין צריך תלמוד" שנקט להדיא כסברת הריב”ש הנ”ל) וממילא אין סתירה בין קרקע עולם ובין חיוב לאבד עצמו לדעת למנוע מג' עבירות חמורות.

(ואע"פ שהרמב"ן עצמו בשבת דף מט' סבר שאין למסור עצמו למיתה בקיום מצוות עשה בשעת השמד- כי בכל אופן יכולים לכפות יהודים במאסר ולבטל מהם קיום כל מצוות עשה, זה נאמר רק בענין מצות קידוש השם שתלוי בדעת בני אדם. אבל בחומרת העבירה של ג' עבירות, מהיכי תיתי שלפי הרמב"ן, ניתר החומרה של העבירה אם רק בכל זאת הם יכולים להכריחו בעשיית עבירה?)

עוד יש לומר, שר' צדוק ור' כהנא לא היה להם אפשרות של התר "קרקע עולם" כי העבירה לא היה נעשה להם בעל כרחם כי אין קישוי אלא לדעת. וא"כ, אולי אין סברא להקשות ממצב שאין להם מציאות של קרקע עולם להמצב שיש התר של קרקע עולם.

ולכאורה יש לומר עוד שאין ראיה נגד בעל המאור מעובדות האלו בכלל, כי המצב הזה של ר' צדוק ור' כהנא דומה לסוגיא של יבמות נג' בדין "אין קישוי אלא לדעת". וגם לא כל כך משמע מהגרמרא בקדושין שהם היו במצב של אונס פחד מיתה.

 ולפי כל השיטות ראשונים, אם אין שם אנס שמאיימים עליו באונס מיתה אם לא יתקשה עצמו לבעילת ערוה, ודיבוק גופו לערוה ממילא מביאו לקישוי, והבעילה נעשה אח"כ בעל כרחו, אז כו"ע לא פליגי דאומרים "אין אונס בערוה" ונחשב כבועל במזיד. וחייב מיתת בית דין. ולכן ר' צדוק ורב כהנא העדיפו להרגו עצמן תחילה כדי שלא יהיו עוברין במזיד—ולאו מחמת "אונס" ומצב של "יהרוג ואל יעבור" בכלל. ולכן, אפילו בעל המאור יסכים להחיוב שבמעשה הריגת עצמן.

ולולי מסתפינא, יש לחדש בשיטת בעל המאור שחיוב זה לא תלוי בדין ג' עבירות חמורות בכלל, אלא תלוי בכל עבירות שניתן להצילן בנפשן המובא בסנהדרין דף עג'. (אבל קצת צריך עיון כי דין זה אינו נוהג רק כשהנבעל אינה ברצון אלא באונס.)
לו יצוייר שנמצא אדם במצב של נסיון שעלול לעבור עבירות אלו במזיד, חייב לאבד עצמו תחילה להציל עצמו מן העבירה.

Pesachim Chaburah

חבורה בענין חרכו קודם זמנו
א.
רוב ראשונים בסוגיא בדף כא: (תוס', רבנו דוד, הרא"ש, והר"ן וגם הראב”ד) נקט בפשטות ש"חרכו" היינו עד כדי שנפסל מאכילת כלב. כי לפני שיעור זה עדיין חייב לבערו מדין דף מה:-"פת שעפשה ונפסל מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמא טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח".
ואז נחלקו הראשונים אם אחרי שנחרך ונפסל מאכילת כלב, מותר אפילו באכילה למה שהוא ראוי ע"י תערובת עם דברים אחרים, או מותר רק בהנאה ולא לאכילה.

אבל רש"י וספר המכתם ומגיד משנה נראה שחולקים על השיעור "חרכו" של נפסל מאכילת כלב.

לשון רש"י הוא: “כגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו.” נראה שלאו דווקא שאינו ראוי לאכילה כלל, אלא אינו עדיין כמות שהוא לפני כן. גם יש לעמוד על הלשון "שבטל" במקום "שנפסל" או "שנפסד".

לשון ספר המכתם הוא: “ויש אומרים מדקאמר "חרכו" ולא אמר "שרפו" מכלל דאפילו לא שרפו לגמרי אלא שחרכו מלמעלה אע"פ שתוכו אינו חרוך לגמרי שאם יקלוף אותו ימצא בו ראוי לאכילה אפילו הכי מותר בהנאה—לא באכילה-- ואין בו משום איסור הנאה, ולא משום בל יראה ובל ימצא, דומיא דכיפת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן "אם טח פניה בטיט בטלה".
אבל קשה מראיית הראשונים מדף מה' שהפת שעפשה חייב לבער כי עדיין ראוי לאכילת כלב.

יש לחדש שהדין של "חרכו לפני זמנו" בשיטות רש"י והמכתם הוא מדיני ביטול חמץ בפסח, ולא מדין ביעורו או מדין הפקעת שם אוכל במהותו לכל התורה כולה.

ויש להסביר: מדאורייתא, בטול בלב סגי ויכול לקיים כל חמצו בתוך הבית כל ימי פסח בתנאי שעשה הביטול בלב גמור ונחשבו כעפר בדעתו. אבל חז"ל לא סמכו על הביטול הזה—כמו שביאר הר"ן בריש מכילתין-- והצריכו ביטול ע"י מעשה בידים—להוציא החמץ מדעתך על ידי פעולה של ביטול—כמו שריפה או פיזור לרוח. (עיין לשון רבנו דוד לדף יב: “וכן בדין, שהרי הוא מבטלו בדיבורו האיך לא יבטלנה במעשה.”)
והגמרא כאן מחדש שאפילו חרכו את החמץ רק מבחוץ, הוי מעשה ביטול על חמצו-- ואינו עוד נחשב כאותו החמץ שהיה.
חידוש זה משמע מפורש מהדמיון של המכתם לכיפת שאור—שהוא עדיין ראוי לאכלה, אבל עשה פעולה שביטלו מדין חמץ ואוכל, ועכשיו נחשב ככלי ומותר ליהנות ממנו כך.
אבל עכשיו יש לחקור: האם יכול ליהנות מהחמץ שהיה צריך לבטל? נראה לי שאם בטול הוא להחשיב החמץ כעפרא דעלמא, אין איסור להשתמש באותו חמץ שביטל בהשתמשות של עפר--כאילו הוא עפר ממש. אין איסור הנאה על חמץ חל עליו-- כי אחרי הביטול, אינו נחשב עוד כחמץ אלא כעפר ממש! אז מותר להשתמש בו כמו עפרא בעלמא. כמו שמותר להשתשמש בכיפת שאור בפסח בתור כלי.

ולכן, יש לנו עוד מחלוקת בין הראשונים שהתיר אכילה אחרי שחרכו ונפסל מאכילת כלב, ובין שיטה זו. כי לפי רש"י ומכתם, חרכו היינו ביטולו. ואם השתמשו אח"כ לאכילה, זה הפרת הביטול שעשה--כי אין משתמשים בעפר לשום אכילה. כמו שיש איסור לאכול מכיפת שאור בפסח.
ולפי שאר ראשונים—הדין "חרכו" אינו מדין ביטול חמץ המיוחד בדיני פסח, אלא דין הפקעה מציאות של שם אוכל ושם לחם שלכל התורה כולה. הוא גם נוגע להלכות טומאת נבילה וטומאת אוכלין. אז ה"ביטול" כאן הוא ביטול של עצם הדבר האסור ומתירו אפילו באכילה --כי אין בו עוד שם אוכל במציאות. ע"י חרכו הוא הפקיע שמו ואינו סתם ביטול מדין ביטול חמץ בפסח.

ב.
לשון מגיד משנה הוא בפרק ד הלכה יא: “ולא הביאו בהלכות וגם רבנו לא כתבו לפי שדברי הירושלמי הם בנחמצה בפסח-- ובכה"ג בעינן נסרחה ולבסוף נסרחה. ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח דכי אתאי פסח לא חל עליה איסור חמץ דהא הוית סרוחה והו"ל כפת שעפשה ונפסל מלאכול לכלב...
ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב, וכן עיקר, ולזה סתמו ההלכות ורבנו.”

נראה מדרך השני, שהדרך הראשון מתיר המלוגמא שנסרחה לפני פסח לקיימו אפילו עדיין ראוי לאכילת כלב. ויוצא ששיטה זו כנגד רוב ראשונים--ואין חיוב ביעור על חמץ שכבר נפסל מאכילת אדם לפני פסח.
ויש לחלק בין פת שעפשה—שראוי לחמע בו עיסות אחרות-- שחייב לבערו עד שאינו ראוי לכלב, ושאר מיני חמץ כמו מלוגמא, שאינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות והגדרתו כאוכל הוא כנבילה סרוחה—נפסל מאכילת גר סגי להפקיע שמו מעליו גם לאיסור חמץ. (עיין במגיד משנה פרק א' הלכה ב') אפשר שהמקור לדין זה נלמד מסוגיין "חרכו קודם זמנו מותר בהנאה". ש"חרכו" ולא "שורפו" משמע שהשיעור הוא רק עד שנפסל מאכילת אדם ולא מאכילת כלב. אבל אינו מדין ביטול חמץ כרש"י והמכתם הנ"ל אלא הפקעת שם אוכל בכל התורה כולה.
אבל ק"ק לאוקים מתניתן בשאר מיני חמץ דווקא שאינו ראוי לשחקו ולחמע בו עיסות אחרות ולא סתם חמץ שהוא לחם שראוי לשחקו.


Shabbos Chaburah I

שיטת הרמב"ם בענין חזרת דלתות וכיסויים במחובר לקרקע

א.
הרמב"ם בפרק י' הלכה יד' כותב: “העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה. המחזיר דלת של בור ושל דות ושל יציע חייב משום בונה.”
נראה מדבריו שהחיוב משום בונה בחיבור דלת הוא אפילו בלי שום תקיעה.
אבל בפרק כ"ב הלכה כה' הרמב"ם כותב: “התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע. אבל דלת של שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין...”

משמע שאפילו לחזור דלתות המחוברות לקרקע צריך תקיעה דווקא כדי לחייב משום בונה. ולמה יש חילוק בין בור ודות יציע וכל שאר דברים המחוברים בקרקע?
הבית יוסף בסימן שח' דוחה פשטות לשון הרמב"ם ואומר שאע"פ שיש הבדל בין חזרת דלת במחובר לקרקע בלי תקיעה וחזרת דלת כלים לענין דאורייתא של בונה, הרמב"ם רוצה לכלול איסור אחד על שניהם ע"י הדין "שמא יתקע" מדרבנן.
הט"ז שם בס"ק ט' מקשה מדברי הגמרא בפרק המוצא תפילין בערובין דף קב: שמחלק להדיא בין חזרת דלת של כלי שאינו אסור אלא משום גזירה "שמא יתקע" ובין חזרת דלת בור ודות שחייב חטאת בכל אופן. והוא מפרש "דות" שהוא בנין שעל הקרקע כמו לול.
בדקתי בראשונים לראות מי מפרש "דות" כמו הט"ז ומצאתי בפירוש שזהו הציור של "דות" של האור זרוע.
אבל גם מצאתי "יש מפרשים" בבית הבחירה למאירי שם שהוא דלת שמחברו בקרקע עצמו. ולא "על הקרקע" כמו האור זרוע הנ"ל.
ונראה לי שאפשר זהו לשון הרמב"ם בשני מקומות שמחלק כפשוטו בין כל מה שמחובר לקרקע --שצריך תקיעה בחזרת הדלת דווקא, ובין עצם קרקע שחייב משום בונה בחזרת דלת בלי שום תקיעה.
ב.
ועל פי חילוק זה יובן היטיב שיטת הרי"ף שתמוהו עליו הראש ושאר ראשונים בסוף פרק כל כתבי דף קכו' סימן יא.
"מתני': כל כיסוי כלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, בכיסוי קרקעות. אבל כיסוי כלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת.
גמ': אמר רב יהודה בר שילת אמר רב אסי אמר רב יוחנן: והוא שיש תורת כלי עליהן. דכולי עלמא כיסוי קרקעות אם יש בהן בית אחיזה אין. אי לא, לא. כיסוי כלים, אע"ג דלית להו בית אחיזה שרי. כי פליגי, בכלים וחברינהו בארעא—דת"ק סבר גזרינן, ורבי יוסי סבר לא גזרינן. והלכתא כת"ק.” ע"כ לשון הרי"ף
וז"ל הרא”ש שם:
"ונראה לי שגגת סופר דאיהו גופיה הביא לעיל הא דאמר רבינא כמאן מטלטלין האידנא כיסוי דתנורא דמתא מחסיא דלית להו בית אחיזה? כרבי אליעזר בן יעקב. ורבי יוסי אמר משום רבי אליעזר בן יעקב ואזיל לטעמא דהכא! ורב אלפסי כתב ולית הילכתא כת"ק! וטעה הסופר.”

עיין בר"ן על הרי"ף לעיל בדף מח: בדפי הרי"ף שכתב שיש לחלק בין כלים שחברינהו בארעא כגון חביות הקבורות וטמונות בתוך הקרקע עצמם, ובין הכלים שרק מחובר בשוליים לקרקע כמו תנור. וא"כ, תנור, שאפילו מחובר לקרקע הוא, עדיין תורת כלים עליו. כל זה אפשר לומר לגבי דין טילטול ומוקצה בלבד.
אבל יש לומר שחילוק זה גם נוגע לדיני מלאכת בנין בקרקע ובכלים. כמו שיטת רש"י במשנה בסוף כל הכלים. וע"י זה יש לתרץ עוד ענין שתמוהו רבים בשיטת הרמב"ם.

ג.
בפרק י' הל"יד הנ"ל הרמב"ם מביא דוגמא של לול של תרנגולין לחייב בעשיית נקב משום בונה. והוא הדגיש שהנקב הזה אינו אלא "כדי שיכניס להן האורה".
אבל בפרק כג' הרמב"ם מביא לול של תרנגולים לדוגמא לחייב בעשיית פתח משום מכה בפטיש. והוא הדגיש שהנקב הזה "עשוי להכנים אורה ולהוציא הבל”.
הרבה תמה על הסתירה. והמגן אברהם בסימן שי"ד ס"ק ב' מתרץ שפרק י' הלול היה מחובר לקרקע ושיש בו דין בנין, ובפרק כג' הלול אינו מחובר לקרקע ואין בו משום בנין.

אבל לפי דברינו קשה- כי אין נפקא מינא אם חיברו לקרקע אח"כ—עדיין שם כלי עליו!
אלא יש לומר כמו הט"ז לעיל בהגדרתו של לול--שבפרק י' הרמב"ם מדבר על בנין גמור של לול מעל שטח הקרקע מתחילתו. שם שייך מלאכת בונה. וא"כ, נקב כל שהו שמוסיף בתיקון הבנין הוי מלאכת בונה.
אבל בפרק כג' הלול היה נעשה ככלי ולבסוף חיברו לקרקע. וגם אז עדיין דין כלי עליו אין שם בנין חל עליו כמו שיטת הרי"ף בתנור לפי פירושו של הר”ן.

ויוצא מכאן שיש שלשה דרגות בשיטת הרמב"ם לענין בנינים שמוברים לקרקע.

  1. כלים שטמון בתוך הקרקע עמצו כמו בור ודות—לא צריך לתקיעה לחייבו בהחזרת דלת משום בונה

  2. בנין שנבנה מתחילתו על שטח הקרקע יש להם דין בנין גמור לחייב בנקב כל שהו משום בונה

  3. כלים שנבנה במפעל ושחיברן לקרקע אח"כ, אין להם דין בנין אלא כלי גמור, וא"כ, אינו חייב בהחזרת דלת בלי תקיעה ואין נקב כל שהו מחייב משום בונה- רק עשיית פתח גמור שעשוי להכניס ולהוציא חייב משום מכה בפטיש.