Category: יורה דעה
סימן צב' סעיף ב' בט"ז ס"ק ו'
א.
לא אמרינן חענ"נ כשלא נודע על איזה חתיכה נפל האיסור והסבר חדש של חענ"נ.
הטור מביא דין ברמב"ם פ"ט הל' מאכ"א הל' י' שאם נפל חלב לתוך המרק או לחתיכה ולא נודע לאיזו חתיכה נפל, נוער את הקדירה כולה עד שישוב ויתערב הכל. אם יש בקדירה כולה טעם חלב אסורה, ואם לאו מותרת. ואם לא נמצא גוי שיטעום ונסמך עליו, משערים בששים. עכ"ל הרמב"ם.
הכל תמוהים עליו- 1) איך יועיל ניעור הקדירה לערב איזה חתיכה שכבר בלוע מן החלב כדי להתירו ע"י טעימת גוי- הרי החתיכה נאסר ונעשה חענ"נ ואינו ניתר בטעימה אחרי חלות איסור על טעם היתר.
2) את"ל שאין כאן חענ"נ על החתיכה, איך הרמב"ם מתיר מעשה ניעור כדי לאבד טעם החלב הנירגש בחתיכה ולהתירו- הלא קיי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה.
לקושיא ראשונה, הש"ך והט"ז מביא מגיד משנה על הרמב"ם בהלכה הזה שמחדש "שכיון שאינו יודע איזה היא, אין לומר בה נעשית נבילה...". והש"ך מביא האו"ה הארוך כלל כ"ט דין ה' דהיכא דלא הוברר האיסור, לא אמרינן חתיכה נעשית נבילה. וזה צריך ביאור.
יש גם לשאול על הדין חענ"נ בכלליותו- למה חתיכה שמעורב באיסור והיתר -בשאר איוסרים- או תערובת של בב"ח בחתיכה- ישאר באיסורו לעולם אפילו אחרי ביטול תערובתו? מה הבנה יכול להיות בדין חענ"נ? ואיך דין זה מיתלי תלי וקאי דווקא על ידיעת חלות האיסור על חתיכה מסוים כנ"ל?
אפשר ואולי יכול לומר שדין חענ"נ מטביע חלות איסור על חתיכה בדרך "שוויה נפשיה חתיכה דאיסורא" כשאדם בא למודעות שהחתיכה בפניו הוא בלוע באיסור, ובלי ביטול- שאסור לגרום בידים- אז כל החתיכה עכשיו למעשה אסור באכילה. דעתו של אדם הוא לאסור כל כולו של החתיכה עליו לעולם. הוא מקצה אותו בדעתו מלאוכלו. ע"י זה החתיכה עצמה- גם ההיתר שמונח בו, או גם הכח הביטול ששיך על איסורו- מופקע ממנו לעולם.
ויכול לומר שהדין זה בדעת בני אדם הוא דין כללי בלי צורך שאדם מסוים יחשוב מחשבה זו בפועל על החתיכה לאוסרו.
דוגמה לכך הוא בכסף משנה סוף הלכות נחלות על הרמב"ם מתיר ב"ד לירד לנכסי שוטה לגבות צדקה בלי דעתו. הכסף משנה מסביר דין זה מטעם "ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה". ולא מדובר כאן ב"לולי היה יודע היה מסכים"- כי בשוטה, אין כאן דעת שיבא לידי הסכמה לעולם. אז רואים מכאן שיש דעת בני אדם כללי שעושה החלות של דעת- ממילא- בלי אדם מסוים שחושב כדי לפעול החלות שצריך דעת האדם .
ואם כן אפשר להסביר שהדין חענ"נ יחול רק על חתיכה שאיסורו נודע לבני אדם ויאסר אותו לעולם.
עיין בב"י סימן צב' סעיף ד' שמביא ב' שיטות בענין חענ"נ בשאר איסורים. שיטת המרדכי הוא שדווקא בחתיכה אומרים חענ"נ מטעם חשיבות החתיכה ואיסור ניכר ומובדל, הוא נעשה נבילה ונאסרא לבדה. "כי איך יצטרף שום היתר אליה לבטל האיסור הבלוע בו, ולפיכך אוסרת כולו."
וראשונים מביאים בשם הראב"ד שרק בחתיכה אומרים שנ"נ כי האיסור בלוע בו ונתן טעם, "ואין ממש איסור זה יוצא ומתערב בחתיכות אחירות אלא בזו, הרי הוא כנבילה עצמה"
משמע קצת מלשונות אלו שהדין חענ"נ
תליו בעובדא שהתחיכה יהיה אסור באכילה למעשה לעולם. והלכה זה הוא התנאי שצריך כדי שבני אדם יתייאש מלאוכלו לעולם ויאסרו כולו ממילא.
ב.
לגבי הקושיה למה אין עירוב החתיכה שקביל טעם חלב לתוך הקדירה להפסיד טעם החלב- נחשב כאיסור של "אין מבטלין איסור לכתחילה".
הט"ז מסביר שבשיטת הרמב"ם יש שני דרכים להתיר איסור שנפל בתערובת. עיין בפ"טז הל' א-ד וכ"ט,ל. לסיכום-
בדאיכא למיקם אטעמא, ההיתר הוא טעימת קפילא נכרי. אם יש טעם, אסור-אפילו אם יותר מששים של היתר כנגדו בתערובת. ואם אין טעם, מותר- אפילו אין ששים של היתר כנגדו בתערובת . דהיינו אין כאן היתר של ביטול בכלל.
וזה הולך יחד עם ביאור רבנו חיים הלוי על הרמב"ם בהרבה מקומות בספר שמחדש שבאמת אפילו מין בשאינו מינו, יש כבר חלות דין ביטול דאורייתא של "חד בתרי בטול". אלא באה דין איסור שני של "טעם כעיקר" שמפקיע ההיתר של "חד בתרי בטיל" אבל החלות ביטול במקומו עומדת. האוסר הוא רק טעם- שעצם ממשו של איסור באמת בטול.אז כשאין עוד טעם איסור- זה עצמו מפקיע האיסור שני של "טעם כעיקר"- לא צריכים עוד "חלות ביטול" על הטעם האיסור. ואחרי הפקעת איסור מחמת טעם, הביטול הישן של "חד בתרי בטיל" חוזר וניעור להתיר כדמעיקרא ולא הצריכו חכמים ששים מעל אי-הרגשת טעם איסור.
בדליכא למיקם אטעמא, אז מדאורייתא - חד בתרי בטיל וגם מותר. ומדרבנן אסרו עד שיעור ש"האיסור נאבד מעוצם מיעוטו". וזה תלוי בסוג האיסור כמה היתר הצריך חכמים כדי לבטל. לערלה וכלאי הכרם השיעור הוא מאתים של היתר לבטל. לתרומה הוא מאה. ולשאר איסורים הוא ששים.
החידוש של הביטול הוא שזה לא פועל דרך כאילו גוי היה טועם התערובת ואין עוד טעם האיסור נירגש. אלא, בדליכא למיקם אטעמא, ההיתר אינו דרך הפקעת הרגשת "כאילו" טעם- אלא זה רק שיעור כמות המרובה של ההיתר כנגד עוצם מיעוט האיסור בתערובת. זהו הדין ביטול ששים בשיטת הרמב"ם.
ולכן, עוד מחדש הרמב"ם בסוף הלכה ל' (ובאמת גם בפ"ט הל' י' כפי שיבאר הט"ז לקמן) שאפילו מין בשאינו מינו שהטעם איסור שייך להרגיש, אבל אם למעשה אין קפילה שיטעום, אז מתירים האיסור דרך ביטול מעוצם מיעוטו- ששים וכו'- אפילו באופן שהיה אפשר להרגיש טעם האיסור שמרוכז במקום אחד לא נודע בתערובת. הביטול של ששים חל בכל זאת.
המבטה "ליכא למיקם אטעמא" בחולין דף צז לפי הרמב"ם אין פירושו "מין במינו" שבמציאות אי אפשר לטעום האיסור. אלא אפילו באוקימתא שלא נזדמן לנו קפילא לטעום תערובת של מין בשאינו מינו. וזה מפורש בחולין דף צז: שם
אם כל זה ברקע, הט"ז בסוף ס"ק ו' מסביר היטיב איך מתיר הרמב"ם לערב חתיכה לא נודע בלוע באיסור בתערובת לתוך הקדירה -שהוא כבר נמצא בספק אחד עם כל הקדירה דווקא- כדי להסיר טעם האיסור מהחתיכה. כי אם יש גוי נמצא לטעום הקדירה- אז אופן ההיתר הוא ע"י טעימה שאין בו הרגשת טעם האיסור. ולא חל שום היתר על התערובת ע"י דין ביטול טעם.
אז הט"ז מחדש שדין "אין מבטלין איסור לכתחילה" אינו שייך כאן. הוא רק איסור להוסיף כמות של היתר לתוך התערובת לפעול היתר של ביטול טעם בידים. עיין הל' כד' וכה'.
אבל כאן- שלא לתת לגוי לטעום מתערובת עד אחרי שיערב הקדירה היטיב כדי שלא ירגיש טעם שנצטבר במקום אחד בתערובת, הוא לא דרך "ביטול טעם האיסור" אע"פ שזקוקים לערב התחיכה כדי להתיר התערובת ע"י טעימה. לפי הרמב"ם הנ"ל, ההתיר של טעימה אינו מדין "ביטול" בכלל.
ובאופן שאין שם גוי לטעום, אומר הט"ז, למרות שצריכים הדין של ביטול, אבל כבר חל הביטול לפני שניער הקדירה. כי כל הקדירה נכנס לשיעור ששים לבטל מחמת הספק בשעת נפילת האיסור-אפילו באופן שכל החתיכות הם בנפרד מעל גבי הרוטב וטעם האסור בהכרח לא נתערב כלל בקדירה. החידוש הוא בשיטת הרמב"ם, שמחמת הספק על כל מה שבקדירה, כל הקדירה יכול לצרף לשיעור ביטל (לכל הפחות של ששים מדרבנן) ולהתיר החתיכה שעדיין בלוע בטעם איסור לפני שום ניעור ועירוב.
ונראה שבדרך זה הסביר הט"ז את הדיוק המפורש ברמב"ם פ"ט הל' י' - שמחד גיסא מצריך ניער ועירוב הקדירה כתנאי להתירו לפני טעימת גוי. כי הטעימה הוא המתיר של חלות איסור "טעם כעיקר" על התערובת כנ"ל. ומאידך גיסא אם לא נמצא גוי שיטעום ונסמך עליו, אינו מצריך ניעור ועירוב ומתיר בששים בכמות לבד. כי כמו שביארנו, שם החלות היתר "ביטול" על קדירה כולה אינו תלוי על טעימה.
אבל בסוף, הט"ז רק מציע עצה טובה לערב הקדירה אע"פ שאינו נצרך בכלל לעצם החלות ביטול בששים. רק למנוע מלהכיר החתיכה שבלוע בטעם איסור ולברר הספק- שיפקיע ההיתר ביטול על החתיכה ואולי הקדירה, כדאי לנער הקדירה כדי שלא לטעום טעם איסור בשעת אכילה.
ובזה יתורץ בעז"ה קושית הגהות רעק"א על הט"ז באות ה'- עיין שם שמקשה על הט"ז למה לגבי טעימת גוי הניעור הוא לעיכובא, ולגבי הדין ליכא למיקם אטעמא, הניעור הוא רק עצה טובה
Category: יורה דעה
הערות על סימנים בשולחן ערוך הלכות בשר וחלב ותערובת
)1)
קושית האחרונים על שיטת המחבר בסימן צב' סעיף א' שחתיכת בשר שנפל לתוך קדירה של חלב אינו צריך יותר משישים בחלב נגד הבשר.
הב"ח מקשה שצריך מאה ועשרים פעמים בחלב כי הבשר בלע כזית של חלב כנגד מה שפלט ונכנס בו טעם בשר ושוב פולטו ככזית טעם בב"ח.
הפרי חדש מקשה דניחוש שבלע הרבה פעמים חלב, או לכל הפחות שאין לצרף החלב שנבלע לתוך החתיכה לשיעור ביטול, וצריך סא' של חלב.
יש להעיר שמשמע מחידושי הרמב"ן דף קח ד"ה "ואני תמה" שחולק על הפר"ח בקושיא זו.
רצו לתרץ בהרבה אופנים.
א) טעם בשר וטעם חלב הוא ב' איסורים שבמטלים זה את זה.
הפרי מגדים דחה תירוץ זה כי טעם בב"ח הוא שם אחד והוי כאיסור אחד אף שאין טעמן שוה, אין מבטלין זו את זו. הגר"ח גם דחה תירוץ זה כי בב"ח על כרחך אוסר כאחד ע"י צירופי טעמים ויש כאן באמת רק טעם אחת של בב"ח.
ב) הפרי חדש מתרץ שהטעם חלב אסור ששוב נפלט מן החתיכה לתוך היורה הוא רק איסור דרבנן עם שאר החלב שביורה כי הוא רק מין במינו. וא"כ יש להקל לסמוך על ביטול ברוב. הגר"א מסביר בשיטת הרא"ש שלא גזרו מין במינו שצריך ס' אלא מחמת שמא יחליף באופן של מין בשאינו מינו. וחשש זה לא יתכן כשהמינו בהכרח באה דווקא מתוך ההיתר שבתערובת.
אבל תירוץ זה לא מיישב שיטת המחבר עצמו שבסימן צד' צריך שני פעמים שישים בכף חלב שתחבו בקדירה של בשר ב' פעמים. גם שם לכאורה צריך להיות היתר על הכזית בשר שנכנס לכף בתחיבה ראשונה ונאסר, ושב נפלט לתוך הקדירת בשר, כי יש כאן ביטול ברוב דאורייתא מין במינו. וצ"ע
)2)
הבית יוסף בסימן צג' מביא שיטת הרשב"א שמתיר הבליעות של חלב בתוך הכלי ע"י בישול במים שמקליש הבליעות ואינם יכולים לאסור בשר אח"כ. הוא מביא דוגמא מהדין "כל יום נעשה גיעול לחבירו" לגבי מניעת חלות שם נותר על הבליעות. וז"ל: "אבל קודם שבישל בו שנית, הבלע מרובה וראוי לחול עליו שם נותר בתוך דופני הכלי." לכאורה זה משמע להדיא כנגד שיטת התרומת הדשן סימן קפג' שמובא כמה פעמים בפוסקים כיסוד מוצק שאין איסור יכול לחול על בליעות שעדיין בדופני הכלי. ונראה שהרשב"א כאן חולק על יסוד זה.
)3)
בסימן צב' ס"ק כ' בענין טיפת חלב שנפל על הקדירה שאסור לערות התבשיל דרך הצד של הטיפה. הש"ך מחדש דאפילו בכלי חדשה שרק צריך שישים בתבשיל נגד הטיפת חלב עצמו,אין לערות דרך שם " דשמא הטיפה אין מפעפע אלא במקצת כלי" ולא התפשט בתוך הכלי לפני העירוי "ולא נתבטל מתחילה,ועכשיו כשיערה, יבטל הטיפה". ואין מבטלים איסור לכתחילה.
שני דברים חשובים משמע מהש"ך.
א) שיש דין ביטול על טיפת כשמערים חלב לתוך קדירת בשר. ואז יצא על זה איסור לבטל לכתחילה.
וזה לכאורה כנגד התוס' בע"ז שאין זה ביטול כי הוא היתר בהיתר. רעק"א מפלפל בענין זה בתשובה ס' פג' וס' רז'
ב) אם הטיפת חלב היה מפעפע בתוך הדפנות של כלי חדש, חל דין ביטול על הטיפה אפילו כנגד הריקן! וזה חידוש גדול לומר שהדפנות של כלי חדש בלי שום בליעות יכול לבטל אוכל. לכאורה הש"ך חולק להדיא על הב"ח שסבר שאין כלי מבטל אוכל. וגם הש"ך עצמו דיבר קשות בסימן צח' ס"ק כא' נגד האומרים שבכלי חדש שבולע מאיסור, גוף החרס נעשה נבילה.
)4)
בסימן צד' הש"ך בס"ק ב' אומר בקדירה שבלוע בחלב ש"אם שמשו בו בכלי ראשון מים אינו מחשבו מעת לעת. לכאורה ההסבר הוא כפי מה שכתב הב"י בשם הספר התרומה בסעיף ה'. שבבליעות של חלב (או בשר), יש דין נ"ט בר נ"ט שמקליש הבליעות ומונעם מלאסור אע"פ שהבליעות אנם פגומים ונחשבים בני יומן על יד החימום המים בתוך עת לעת.
)5)
בסימן צד' הפתחי תשובה ס"ק ב' מביא חומרה של שו"ת חוות יאיר שהחשבון של מעת לעת מהחימום של אתמול לחדש הבליעות שבכלי ממשיך עד שנצטנן הכלי. ואם נותנין בשר לתוך קדירת חלב בתוך עת לעת להזמן שהקדירה היה עדיין חם יותר מפושרין, נראה לאסור.
לכאורה יש להסביר שיש שיעור אחד שחמימות לבליעות ופליטת, ויש שיעור אחרת שמרענן בליעות שבדופני הקדירה ומונע פגם. אבל דברי החוות יאיר בתשובה עצמה לא משמע כן כי הוא מוציא החומרא זה משיטת המהרש"ל שעשו הרחקה לכלי ראשון לומר שיש בליעות ופליטות בכל כלי ראשון שהוסר מאש אפילו שהוא פחות משיעור יס"ב. וזה מעורר תימה על החוות יאיר שמביא חומרה זה לענין שיעור מעת לעת שאינו קשור להרחקה שעשו לכלי ראשון. מה שייך שיעור פגם לבליעות ופליטות של כלי ראשון שהוסר מעל האש? האם לגבי בליעות שנבלע בכלי ע"י עירוי מכלי ראשון היה מהרש"ל אומר ששיעור לנטל"פ ישתנה לקולה?
וגם צריך עיון למה מביאים חומרה זו להלכה לגבי נטל"פ אחרי שהפוסקים דחו חומרת המהרש"ל לגבי עיקר מקומו בשיעור חום בליעות ופליטות בכלי ראשון.
לכאורה אם מחמרינן לשיעור זו של הפשר לגבי נטל"פ, מסתבר להבין על דרך שאמרנו לעיל, שיש שתי שיעורים נפרדים,
)6)
סימן צד' הפתחי תשובה בס"ק ד' מביא חומרה מחמודי דניאל שאם תחב הכף פעם אחת בקדירה אחת ותחב פעם שניה בקדירה אחרת, ולא היה שם שישים, ושוב תחב בפעם השלישית בקדירה ראשונה, צריך שני פעמים שישים בקדירה ראשונה כנגד הכף, אפילו לשיטת ה רמ"א.
וצריך עיון למה צרין שבקדירה שניה לא היה שם שישים כנגד הכף?
אפשר להסביר הדין של מקושר בשני אופנים.
א)שמונע בליעות שנכנסים לתוף הכף מלהיות חענ"נ רק בתנאי שהבליעות מחובר לאותו התבשיל שממנו הם באו לתוך הכף. אבל חיבור לסתם אוכל שבקדירה אחרת אינו מועיל למנוע חלות חענ"נ על בליעות שבאו לכף מתבשיל הראשון. אפילו אם יש שישים בהקדירה שניה.
ב) כל חיבור בין בליעות לכל תבשיל מונע החלות חענ"נ כל זמן שיש שישים בתבשיל כנגד האיסור. אבל בלי שישים, הבליעות יקבל טעם איסור מהבליעות של איסור שבתוך הכף.
לכאורה החמודי דניאל נקט הסברה השניה בדין מקושר.
)7)
המחבר בסימן צד' מחמיר בדין שתי תחיבות שצריך ב' פעמים שישים בקדירה כדי לבטל הבליעות ישנות וחדשות שנתנו טעם זה בזה ונעשו חענ"נ בתוך הכף. הרמ"א מגיה בסיעף ב' שסגי בפעם אחת שישים בקדירה. אבל בסיעף ג' המחבר ממשיך בשיטתו שהכף יאסור כל תבשיל אחרת. כי אע"פ שהיה ב' פעמים שישים בקדירה והקדירה והתבשיל מותרת, הכף עדיין הוא בלועה עם בב"ח. ויש לשאול למה הרמ"א לא הישיג גם כן על פסק זו שהכף עכשיו בלועה בבב"ח? לכאורה לפי שיטת תרומת הדשן, הבליעות שבכף לא יתן טעם זה בזה לעולם! בין מדין של מקושר, ובין מדין שאין בליעות נעשה נבילה בתחלה בתוך כלי.
אז יש להסביר כנ"ל בהערה 6) שהדין מקושר הוא רק פועל למנוע חלות חענ"מ על בליעות שבכף רק בתנאי שהם מחוברים לאותו תבשיל שממנו יצא. אבל סתם תבשיל אחרת אינו מונע חלות חענ"נ ע"י מקושר. ואם כן, בהציור בסעיף ג', אז הרמ"א מסכים להבחבר כי שהבליעות נעשו נבילה ברגע שתחבו לתוך כלי ראשון אחרת. ואז יאסר כל קדירה שאין לו שישים כנגד כל הבליעות.
)8)
סימן צד' סעיף ו' החידושי רע"ק מדגיש שלשון המחבר מדוייק. "בצלים או ירקות שבלועים מבשר ובשלם בקדירה חולבת...אין צריך שישים אלא כנגד הבשר." דווקא שבשלם בקדירה חולבת. אבל אם בשלם בחלב ממש, בודאי צריך שישים בתבשיל כנגד כל הבצל או ירק. כי כל החלב שנכנס לתוכו נעשו נבילה ע"י בישול עם טעם הבשר שבו. אבל רע"ק מעיר שמדברי מהר"ם לובלין לא משמע כן וגם הרמ"א בסימן צה' סעיף ב' מוכח שלא סבר כן.
יש לדון באיזה דין של הרמ"א שם מוכח כנגד שיטת רע"ק.
נראה לומר שהוא סוף דבריו שם. שאם מאכל פרווה שבשלו בכלי של בשר היה חריף, אם אכלו אח"כ בחלב ממש, "אוסר", אפילו בדיעבד, עד דאיכא שישים נגד הבשר.
המילה "אוסר" אינו ברור אבל משמע שיש דין בליעה כאן שאוסרים החלב. ומפורש ברמ"א שרק צריך שישים בחלב נגד הבשר עצמו ולא כנגד כל האוכל החריף שבלוע בבשר, כנגד סברא של רע"ק.
גם יש להקשות על רע"ק שמשתדל לדייק מלשון המחבר שהוא סובר כמוהו. אבל נראה פשוט שהמחבר חולק עליו בסימן צו' סוף סעיף א'. שם הט"ז בס"ק ה' מפרש שיטת המחבר שאין מקום לדין חע"ננ לחול על החלב שנכנס לבצלים כי בתחילת הבישול היה שיעור שישים בחלב לבטל טעם הבשר. והבצלים לא קיבל
איסור בכלל. הבשר היה היתר גמור ועכשיו החלב מבטלו לגמרי ונעשו חלק של החלב של היתר גמור.
ואכן צע"ג על סברת רע"ק שאוסר באופן זה. וגם המחבר וגם הרמ"א חולקים עליו!
