Tuesday, August 30, 2011

Shabbos Chabura 5771--Melocho She'aino Tzricha Le'Gufa and Meni'as Hezek

חבורה בענין קבורת המת בשבת בהגדרת מלאכה שאינה צריכא לגופא

 

א.

רוב ראשונים בדף צד'(רמב"ן,רשב"א, ריטב"א והר"ן) נוקט שיטת רש"י שהגדרת משאצ"ל הוא במעשה שאינו נהנה בו בעצמו אע"פ שהוא צריך לו. כי הצורך אינו אלא להסיר מעליו דבר שהוא מזיק לו ולא רצה שתבוא לו מעיקרא. אין זה צורך של הנאה ותועלת חיובי. זה צורך שכולו שלילי.

כל הראשונים הנ"ל (וגם תוס') הקשו על רש"י מכל הדוגמאות של מלאכת תיקון כמו תופר ובונה וקושר-- שהם לכאורה אינו תמיד בה מרצונו אלא בדיעבד אחרי שבמקרה נפל קלקול בדבר (שהיה תקין לגמרי לפני הקלקול).

חוץ מתוס' שנשאר בקושיא, כולם מתרצים שמלאכת תיקון הוא צריכה לגופה כי ההזק כבר חל בחפץ. המלאכה בא לשיפור ממצב שהוא כבר קיים עכשיו-- אחרי גמר הקלקול. עתה אתה מקבל הנאה מהתיקון בחפץ עכשיו ע"י מלאכה. אבל רש"י מדבר על פעולה של מניעת הזק בעתיד. אין כאן תיקון על החפץ עכשיו אלא הגנה על קלקול שיבוא אם לא עושה מעשה ההוא. והסרת מזיק מלבוא אינו נחשב כתיקון והנאה ממלאכה עצמה. זה כולו תועלת שלילי, ופטור.

והנה דבריו של הראשונים:

רש"י מסכת שבת דף צד עמוד ב

אף במוציא את המת לקוברו - ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ, דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה, דאפילו הוא צורך המת - פטור.

 

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף צד עמוד ב

פי' מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון מוציא את המת אפי' לקברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע ממנו, וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אלא מניעת היזק ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה, וכן כבוי הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאינה צריכה לגופה חוץ מפתילה שלא הובהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה והכיבוי הוא התיקון בעצמו, וכן במכבה את הגחלים לפחמין, אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא (ע"ה א') אע"פ שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה, כיון שנפלה שם מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה, וכאן טעו אנשים ולכך כתבתיה.

 

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף צד עמוד א

פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. פי' משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינה צריכה לגופה שאין הנאה לו בגופו של כבוי, אלא בכבוי פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש, וא"ת אם כן תופר יריעה שנפל בה דרנא לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, י"ל דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש ומלאכה הצריכה ממש היא, והמוציא ריח רע כל שהוא ששנינו בפרק אמר ר' עקיבא (צ' א') שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע והרבה עושין כן, וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל.

 

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף צד עמוד א

פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקוברו. פי' כי אע"פ שיש בו צורך המת וגם יש בזה מצוה, אפ"ה מלאכה שאינה צריכה לגופה חשיבא, כיון שאין לו לזה הנאה בהוצאה וקבורה זו, והנאתו אינה אלא מניעת הטומאה שהוא מונע מביתו, ודכוותה צידת נחש כדי שלא ישכנו (לק' ק"ז ב') חשיבא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאינו נהנה בעיקר הצידה ואין הנאתו אלא סילוק נזק, וכן במכבה את הנר (לעיל ל"א ב') כחס על השמן או על הפתילה או על הכלים שיש בהם דליקה, אין הנאתו בגופו של כיבוי אלא שנהנה לסלק נזק ע"י כיבוי זה, [ואינו חייב] אלא כשמכבה לעשות פחם שהוא נהנה בפחם עצמו בכבוי זה, ואם תאמר א"כ תופר יריעה שנפל בה דרנא (לעיל ע"ה א') לא יהא חייב שהרי אינו צריך לגופה של תפירה מחמת מלאכה הצריכה לגופה של תפירה לא נפל בה דרנא. +א"ה, הלשון צריך תיקון, וז"ל הרשב"א שאינו צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה.+ י"ל דהתם [כיון] דנפל דרנא בה מיהת מלאכה הצריכה לגופה היא כי נהנה הוא באותה תפירה מיהת, הא למה זה דומה לתולש מן המחובר, כי אע"פ שהוא אינו צריך שיהא מחובר וברצונו לא יהא מחובר עכשיו, מ"מ כיון שהוא מחובר צריך הוא לתלשו ונהנה הוא בתלישה עצמה, ואפי' בקוצר נהי דאינו צריכה מיד עד שיבא לידי אוכל, כיון שזה תיקון לאוכל בשעת האוכל יש הנאה בגופה של קצירה ממש, ולא אמרו צריך ואינו צריך לגופו אלא צריכה ואינה צריכה לגופה והוא מן הטעם שאמרנו, וכזה מפורש בספר המאור לרז"ה ז"ל.

 

 יש בסוגיא שני ציורים של הוצאת המת של פטור לפי רבי שמעון.

1)      ציור של המשנה –הצורך להוציא הטומאה מן הבית.

2)      פוטר היה רבי שמעון אף בצריך להוציא את המת לקוברו. דהיינו, לטובת המת.

מפורשת שם שהמוציא מת לקוברו פטור לרבי שמעון. וזה עלה יפה בכל שיטות אלו הנ"ל- כי אין להקובר שום הנאה מעצם קבורת המת. ואע"פ שההוצאה הוא לכאורה לצורך גופה של המת, רבי שמעון מצריך שהצורך הוא להעושה מלאכה דווקא ולתועלתו אישי.

הראשונים כמו הרשב"א והריטב"א כאן בדף צד' לענין קבורה ולקמן בדף קה: וקו. בענין קורע על מתו בשבת, מעיר בשיטת רש"י שאפילו לצורך חיוב מצוה של "מת מצוה" אינו נחשב צריכא לגופה של הקוברו בעצמו.

וזה לשון הריטב"א הנ"ל: "כי אע"פ שיש בו צורך המת וגם יש בזה מצוה, אפ"ה מלאכה שאינה צריכה לגופה חשיבה כיון שאין לו לזה הנאה בהוצאה וקבורה זו..."

 אז רש"י אינו מחייב בכל מלאכה שהוא עושה מחמת כבוד המת. נראה להדיא שגם קבלת "שכר מצוה" אינו נחשב מספיק צורך ותועלת להעושה מצוה לגבי מלאכה שצריכה לגופא. זה יוצא ממה שהראשונים מבין במחלוקת בין רש"י ותוס' בסוגיא דקורע על מיתו בדף קה':

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף קה עמוד ב

חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי שמעון. ונראה מדברי רש"י ז"ל דהשתא דאתינן להכי מתו נמי דמתניתין היינו רבי שמעון ואפילו במת דידיה דבעי אבולי עליה, דמלאכה שאינה צריכה לגופה [היא] כהוציא את המת לקוברו (לעיל צ"ד ב'), אלא דמעיקרא קא מהדר לאוקומה כולה כחד תנא ולאוקמינהו מתניתין וברייתא כר' יהודה, וכיון דלא אפשר ליה לאוקומיה חמתו דמתניתין ודברייתא כחד תנא הדרינן ומוקמינן כולה מתניתין דהיינו מת וחמתו כרבי שמעון ודברייתא כרבי יהודה.

ובתוספות מפרשים דלעולם מתו אמתו צריכינן לתרוצי כדתרצינן, דאי במתו ממש שראוי להתאבל עליו אפילו רבי שמעון מודה דחייב דמלאכה הצריכה לו מיקריא הואיל ומצוה קא עביד, ואינו מחוור דאם כן אף המוציא את המת לקוברו יהא חייב דמצוה קא עביד, ודוחק הוא לומר דהתם לא רמי עליה ממש להוציאו דאפשר על ידי אחרים אבל קריעה הוא חייב בכך, דמת מצוה מאי איכא למימר ואנן המוציא את המת סתמא תנן.

 

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קה עמוד ב

אלא חמתו אחמתו קשיא. ופרקינן לא קשיא פי' דמתני' דקתני פטור ר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וברייתא דקתני חייב ר' יהודה, וא"ת אם כן אמאי מוקמינן [מתני'] דקורע על מתו באיניש דעלמא דאינו חייב לקרוע עליו, דהא אפילו במתו ממש או על חכם או כשר או דקאי בשעת יציאה נשמה אתיא, כיון דמתני' ר' שמעון היא, דהא קריעה על מת מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, פרש"י ז"ל דאין הכי נמי אבל מעיקרא הוה מהדרינן לאוקמי מתני' לדברי הכל ואפי' לר' יהודה, אבל כיון דהאי חמתו [ע"כ] אית לן לאוקמה כר' שמעון אתיא אפי' על מת שחייב לקרוע עליו, שאין קריעה מלאכה הצריכה לגופה אלא כשקורע על מנת לתפור, ובתוספות פירשו דהא ליתא כיון דאיכא מצות קריעה מלאכה הצריכה לגופה הויא, הואיל ומצות קריעה היא, והקשו בתוספות עליהם דהא קבורת מתים איכא מצוה ופוטר בה ר' שמעון כדאיתא בפ' המצניע (צ"ג ב'), וכי תימא דשאני קבורה דאיפשר על ידי אחרים מת מצוה מאי איכא למימר, [ו]בכל מת אמרינן דפוטר ולא אשכחן ליה בהא חיובא אלא במוציא מר לחפור בו (צ"ד ב').

 

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף קו עמוד א

ואכתי קשיא לי כיון דקיום מצוה לא חשיבא לה תיקון בגופו של דבר ומלאכה שלא לצורך הוא, אם כן קבורת מת מצוה תדחי שבת, ובשלמא לרבי יהודה כיון שיש תיקון אצל המת אסור וכל שכן דליכא [ב]חפירה בקרקע קלקול [כולי האי], אלא לרבי שמעון קשיא, וי"ל דלרבי שמעון אין הכי נמי דשרי, והא דאמרינן התם קבורת מת מצוה תוכיח שאינה דוחה את השבת, דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון ודאי דוחה, ותדע דבפרק המצניע (צ"ד ב') פוטר היה רבי שמעון במוציא את המת לקברו, וכללא כייל אפילו במת מצוה, זה נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל.

 

ואפשר שיוצא מזה חידוש עצום-- שתנאי בצריכה לגופא הוא שהפעולה יהיה נצרך אישיות של הפועל בעצמו.

ואם כן, אולי יש לומר כל שוכר ופועל שעושה מלאכה בעבור בעל הבית השוכר פועלים-- גם כן אינה צריכה לגופא-- אם הפועל אינו מקבל תועלת עצמית מהמלאכה שהוא עושה.

ומצאתי דמות זה בסברת מהרי"ק בשורש קלז' ביהודי שמאיימין עליו אונס מיתה לעשות מלאכה בשבת. היהודי אינו עושהו לתועלת עצמי בכלל--רק לסלקו מעליו אונס מיתה. וזה ממש "דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לו" כלשון רש"י במשנה צג.

או יש לומר שקבלת שכר ממון נחשב לתועלת עצמי למלאכה—כי הוא רוצה לעשות מלאכה באופן טוב ומהודר כדי לקבל תפקידים אחרים בעתיד-- ורק במצוות אומרים ש"לאו ליהנות ניתנו". ואז דווקא בפעולת מצוה נחשב אינה צריכא לגופא, וצ"ע.

אח"כ מצאתי בתשובת אגרות משה או"ח חלק ד' סימן עט' בסוף דבריו וז"ל:

"אבל לומר שעל ידי זה [קבלת שכר מלאכה] יהא מלאכה הצריכה לגופה, אין זה נכון לע"ד".

אפשר שזה נוטה לדברי.

אבל האגרות משה דן בסברא של המהרי"ק באריכות במקום אחר בח"א סימן קכא':

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קכא

וצריך לומר דכוונתו דכיון שהוא מצד פחד העכו"ם אין נוגע לו כלל מחשבת העכו"ם שהוא לאכילה דמחשבתו היא להנצל מהפחד במה שיעשה הבשול והקצירה והוי זה כמבשל וקוצר שלא לצורך כלל אלא לזרוק לים שיש להחשיב א"צ לגופה דלדידיה אינו כלום צורך האחר כשאינו רוצה בצורכו ול"ד לעושה לצורך אכילת אחר שרוצה בהנאתו שודאי נחשב צריכה לגופה משום דאכילת האחר שרוצה בזה הא הוא צורכו אבל הכא אין אכילת העכו"ם צורכו אלא סלוק הפחד צורכו שזה הא הוא רק בהמעשה שעושה אף בלא תכלית שיאכל העכו"ם.

ולפי כל זה נראה לומר שיש נפקא מינא בציור שאדם יתפטר מתפקידו ויפסיד מקור פרנסתו אם לא יבוא לעשות מלאכתו בשבת. אם כל הנאה ותועלת ממלאכתו הוא להסיר הנזק של שטר פטורין מעליו-- ואינו מקבל שום תועלת חיובי המלאכה שעושה בשבת-- נראה שלפי רש"י ודעימיה יהי פטור אבל אסור מחמת מלאכה שאינה צריכה לגופא.

אבל אם יקבל שום תועלת חיובי מחמת המלאכה בעשיית תפקידו—כמו שהוא ימצא יותר חן בעיני ההנהלה-- וזה גורם לעלייה בדרגתו ושיפור במצבו במפעל בעתיד, יש בו חילול שבת דאורייתא.

 

ב.

עיין בהמשך הסוגיא בדף צד' שמבררת הגמרא באיזה סוג של צורך רבי שמעון מחייב עליו:

"אמר רבא ומודה רבי שמעון במר לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב. פשיטא! דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופא היא, אלא מלאכה שצריכה לגופא לרבי שמעון היכי משכחת לה? מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה, כגון מר לעשות לו טס ולחפור וספר תורה להגיה ולקרות בו. קא משמע לן."

יכול להסביר שלמסקנא, הגמרא פשוט מבאר שרבא מחייב כבר כשצריך "לגופיא"--לגופה של העושה מלאכה עצמו, ולא מחייב דווקא אם יש גם צורך לגופה של הדבר שנעשה בו המלאכה. ובזה יש דמיון להוצאה לצורך המת --שגם זה הצורך שאינו מעלה ומוריד בחיוב מלאכת שבת. 

אבל עיין בחידושי הריטב"א והשיטה לר"ן שמפרש המסקנא הוא:

"קמ"ל דבחדא סגי דהוי לגופיא או לגופה דבהכי חשיב מלאכה שצריכה לגופה. ולאפוקי אינה צריכה לגופה כגון מוציא את המת אפילו לקוברו שאין לו הנאה מהוצאתו ובקבורתו אלא ההנאה היא מניעת הטומאה שמסתלקת בשביל המלאכה אבל אין הנאה במלאכה עצמה. וה"ה במוציא מר לחפור את הקבר דהיא מלשאצל"ג."

 

יש להקשות- אם הם הולכים לפי שיטת רש"י כנ"ל, איזה הנאה יש בהוצאה לגופה? לתועלת המר לתקנו ולעשות לו טס? האם זה דומה להוצאת המת לקוברו שרבי שמעון פוטר להדיא כי אין להוציאו שום הנאה בהוצאה זו?

אלא נראה פשוט שהוצאת המר לתיקון המר הוא לא לצורך המר כשל עצמו-- אלא לצורך ולהנאת בעליו שנהנה מכלים מתוקנים כדי לעשות מלאכתן על צד היותר טוב. אז שניהם—לגופיא וגם לגופה—הם סוף כל סוף למען הנאת ותועלת העושה מלאכה עצמו. או מיד, או אחרי סיום התוכנית ותהליך.

 

ונראה לומר שדברים אלו קרובים למה שכתב הריטב"א שהביא שיטת תוספות בדף עה' על שאלה של מלאכה הצריכה לגופה בכל מלאכת תיקון אוכלין לפני שהם ראויין לאכילה. אין העושה בכל מלאכות אלו, כמו זורע, קוצר, זורה, ומרקד, ולש, נהנה בכלל מיד מהאוכלין שהוא מתקן ע"י מלאכות אלו. הוא רק מכשיר הגרעינים לעיבוד בשלב הבאה עד שמגיעים לסוף התהליך שהוא האפייה.

וז"ל: "ושאלו בתוספות נטילת נשמה עצמה היכא הואי במשכן? דאי משום חלזון, הא אמרינן דלא חשיבא לחיובי עלה לא כר' יהודה ולא כר' שמעון. וכי תימא דאיתא משחיטת אילים מאדמים, מלאכה שאינה צריכה לגופא היא- שאין שוחטים אותם אלא לצורך העור ולר"ש פטור.

ותירצו: דכיון דאי אפשר להפשיט עור אלא אחר נטילת נשמה, ושוחט לצורך העור, מלאכה הצריכה לגופה היא-כקוצר וטוחן ובורר לצורך התבואה והאכילה."

וכעין דבריו כתב גם הרמב"ן בדף קז' ע"ש.

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קו עמוד א

וכן זו שאמר רש"י ז"ל עצמו דאין לך מבעיר שאינו מקלקל ואפי' מבעיר עצים לבשל קדירה, אינו נכון שהרי גופה של אש צריך לו וכן במבעיר להתחמם שהנאתו וביעורו שוין, והחורש ותולדותיה אין הנאתו בעצמן ממש אלא שהן תשמישו של עולם להנאת דברים אחרים וכה"ג מלאכה הצריכה לגופה מיקרי, והרי בגמרא מפורש שאין טעמו של ר"ש מהבערה סתם אלא מהבערה דבת כהן ולא מחבלה דשוחט אלא ממילה.

 

ג.

עיין בסוגיא של המכבה את הנר בשבת דף כט-ל.

הגמרא בדף ל' מעיר שהסיפא שמחייב המכבה כחס על הנר או השמן או הפתילה, הולך לפי שיטת רבי יהודה-- שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואם כן, הגמרא שואלת, איך הרישא פוטר מי שמכבה מפני החולה שיישן? הגמרא מברר שהמשנה מדברת בחולה שיש בו סכנה דווקא וחיללול שבת מותר אפילו לרבי יהודה מפני פקוח נפש. ואע"פ שבאמת המשנה צריך לשנות שהוא פטור וגם מותר, איידי דבעי למתני חייב בסיפא, תנא נמי רישא פטור.

אחר כך הגמרא מקשה מברייתא של רבי אושעיא: "אם בשביל החולה שיישן לא יכבה. ואם כבה פטור אבל אסור." שמשמע מפורש שהוא מדבר בחולה שאין בו סכנה כי הוא נשאר פטור אבל אסור—אבל זה נגד שיטת רבי יהודה כי הוי מלשאצ"ג שמחייב באופן כזה.

הגמרא מתרץ שהברייתא הולך בשיטת רבי שמעון לבד.

 

אז יש לפנינו שני ציורים של מלאכה שאינה צריכה לגופה במלאכת כיבוי:

1)     להציל מן הסכנות כמו גוים, לסטים, רוח רעה, שברישא

2)     לחוס ולחסוך על חומר דליקה כמו נר, שמו, פתילה שבסיפא

הסוג הראשון הוא לגמרי כדי לשמור עצמו ממזיקים ולמנוע מנזק שבאה מבחוץ. ואין שום תועלת חיובי בעצם מעשה כיבוי.

הסוג השני הוא לעצור ולבטל המשך של הזק שכבר התחיל לפעול על החומר מעצם הדלקה. אבל שוב, אין למכבה שום תועלת חיובי בעצם הכיבוי.

נראה ששניהם ממש הגדר של רש"י הנ"ל מדף צג: "דברצונו לא בא לו ולא היה צריך לה". הכיבוי לא בא לשפר ולתקן ההזק אחרי שהדליקה עשה מה שעשה. אלא להפסיק ולמנוע יתר פעולת הזק להבא.

 

אבל יש לעיין היטיב בציור שבאמצע המשנה בין הרישא לסיפא--של מכבה מפני החולה שיישן: האם הוא רק מונע "הזק" של האור? או אפשר שהכיבוי אור הוא צורך חיובי ותיקון במצב של החולה כדי שיישן-- כמו שאר תחבולות של רפואה שהם מפורש מלאכות שצריכים לגופא?

 

יש ראיה לצד שני-- כי כבר שנוי במשנה כיבוי "מפני רוח רעה". והרמב"ם בפירוש משניות מסביר שהאור ממש מזיק לבני אדם שיש להם חולי נפש כזה. שם, האור הוא פועל הזק והכיבוי אינה אלא הצלה ומניעה מהמשכת הנזק כמו שאר דברים של המשנה.

אז לכאורה כיבוי מפני החולה שיישן מיותרת לגמרי אם הוא רק מניעת נזק של אור לחולה שצריך לישון.

אלא מסתבר שכיבוי לחולה שיישן הוא באמת צריכא לגופא של כיבוי לתקן ולשפר המצב הגרוע שכבר קיים אצל החולה.

ואם כן, למה בברייתא של רבי אושעיא מובא בפירוש שרבי שמעון פוטר בחולה שאין בו סכנה? הוא ממש צריכה לגופא שהוא תועלת חיובי לחולה שיישן!

 

עיין בנוסחאות של משנתינו בראשונים. לרוב ראשונים, הרישא מובא באופן שוה לכולם: מפני גויים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן—פטור.

אבל להרמב"ם ורע"ב בפירוש המשניות, והרא"ש בהלכות, מביא חילוק בין תלת קמאי ובין הרביעי: "או בשביל החולה שיישן—פטור" והריטב"א משיג עליו לדחות השינוי בנוסחאות

התוס' רעק"א למשניות מביא הסבר לשינוי זה בנוסח מספר שושנים לדוד: שבכל תלת קמאי, המסוכן הוא עושה את הכיבוי לעצמו. אבל בחולה שיש בו סכנה, מסתמא יש אחרים על ידו שמשגיחים על מצבו של החולה והם צריכים לכבות בשבילו.

אם כן, עדיין קשה לומר שהמשנה ישנה את שיגרת לשונו אם אין משמעות הלכתי בפרט הזה.

 

עיין בפירוש המשנה להרמב"ם שנראה שחולק על גמרא דילן הנ"ל ומתקן: "מפני נכרים, מפני לסטים, מפני רוח רעה פטור. ואם בשביל החולה שיישן מותר." דהיינו, שלש קמאי הם מדברים במצב שאין בו סכנה ואין מלאכת שבת הותרה להצילו. והכיבוי שלהם פטור אבל אסור. רק בחולה שיש בו סכנה הכיבוי פטור ומותר.

ואם כן, הפסק של "פטור" הוא לפי שיטת רבי שמעון והרישא אינה אליבא דרבי יהודה! וכ"כ רבנו פרחיה, שיטה לר"ן, ורבי יהונתן הכהן מלוניל. ותמה עליהם מלאכת שלמה שזה נגד גמרא דילן בדף ל. (עיין בשיטה לר"ן באריכות שמבין שהגמרא רק מפרש על הצד שהרישא לא חולק על הסיפא-- ולא כמו שהוא בפשטות שהוא אכן אליבא דרבי שמעון.)

 

אבל מה שיוצא לעניינינו מכל זה הוא שבמכבה בשביל החולה שיישן בתוך שיטת רש"י הנ"ל, בחולה שאין בו סכנה בברייתא, הפסק של "פטור" מובן דווקא מפני שיש שם אחר שמכבה בשביל החולה-- ולא החולה עצמו. כי הכיבוי לחולה שיישן הוא לתועלת חיובי וצריכא לגופא של כיבוי לרפואתו. אז נראה שרק אם יכבה בשביל אחר ואינו נהנה בעצמו מהמלאכה שעושה, הוא נכנס לגדר של מלאכה שאינה צריכה לגופא-- כמו המוציא את המת לצורך המת. ולכן הכיבוי פטור אליבא דרבי שמעון.

ואם זה, מובן היטיב למה המשנה משנה את לשונו מתלת קמאי לומר "בשביל החולה שיישן".

 

ד.

כדאי להעיר שרבנו יהונתן מלוניל חולק להדיא על חידוש זו שיוצא מחוך שיטת רש"י בהמשך פירושו למשנה בדף כט: וז"ל:

"וסתמא זו כרבי שמעון דסבירא ליה במוציא את מת לקוברו שהוא פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר, שאין המת  צריך לו כלום ברה"ר. דלא משכחת הוצאה הצריכה לגופא אלא שאם הוציא הכלי לרשות הרבים והכלי עצמו צריך לו ברה"ר. כגון הוציא מרה לרה"ר לחפור...או ככר לרשות הרבים שיהנה בו ברשות הרבים. או הוא או חבירו."

מפורש הוא שאפילו מלאכות שנעשה בשביל חבירו-- ולא נהנה בעצמו כלום-- הוא גם נחשב מלאכה הצריכה לגופה. אבל דרך אגב יוצא מדבריו דרבנו יהונתן מסכים שיש תנאי שהמלאכה נעשה לצורך ולתועלת שום אדם. אין עשיית מלאכה סתם מחייב בלי שום תועלת למישהו. וזה כמו שיטת רש"י נגד שיטת תוס' בדף צד'

אבל זה מפורש להדיא נגד הירושלמי פרק י' הל"ה שמובא ברמב"ן ורשב"א בדף צד'- שיש אפשריות רחוקות בהוצאת המת שהוא צריכה לגופא—דהיינו לתועלת אישי-- כמו אם צריך להאכילו לכלבו שבחוץ.

וגם השיטה להר"ן בדף צד: מפורש שאין בצרכי המת שום גדר של מלאכה הצריכה לגופה.

וז"ל: "ולאפוקי אינה צריכה לגופיה ולגופא כגון מוציא את המת אפילו לקוברו.  שאין לו הנאה בהוצאתו ובקבורתו אלא ההנאה היא מניעת הטומאה שמסתלקת בשביל המלאכה. אבל אין הנאה במלאכה עצמה. וה"ה במוציא מר לחפור את הקבר דהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה."

וגם המאירי מביא שיטה זו:

בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף צד עמוד ב

כבר כתבנו שיש קצת מפרשי' שפוסקי' כר' שמעון שאינו חייב אלא במלאכה הצריכה לגופה מעתה המוציא את המת פטור ולא סוף דבר להניחו ברה"ר אלא אף לקברו כמו שביארנו אבל המוציא את הקרדום לחצוב בו או את המר לחפור בו או את הספר לקרות בו הרי זה מלאכה הצריכה לגופה ואין צריך לומר אם היא צריכה לגופה כגון מר לעשות לו טס ר"ל שנרצף פיו וצריך להוסיף עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור או את הספר להגי' בו וזה שאמרו במר לחפור בו לא סוף דבר בחפירת שדהו אלא אפילו לחפור בו קבר למת וכן מוציא מטה להניח בה את המת חייב ויש חולקין בשני אלו וכוללים אותם עם מלאכה שאין צריכה לגופה:

 

ואם כן, צריך עיון טובא איך רבנו יהונתן מפרש "מוציא המת לקוברו" באופן "שאין המת צריך לו כלום ברה"ר" כדי לפוטרו? כי פשוט משמעות של "לקוברו" הוא שאכן יש צורך להמת להוציאו מתוך בית של בני אדם לתוך רשות הרבים כדי להספידו כראוי וללוותו לבית החיים!

 

ה.

עם היסוד הזה שייסדנו בשיטת רש"י שצריכה לגופה הוא שיש להעושה מלאכה עצמה תועלת והנאה מהמלאכה ולא בשביל אחר, יכולים לתרץ קושיית הגרעק"א שמצא סתירת ברש"י.

רש"י אחד נמצא בדף עה: "וכי מודה רבי שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו אכווני לא מיכוין." מפורש בדבריו שאפילו בלא איכפת ליה המלאכה, חייב משום פסיק רישיה.

ורעק"א מקשה מרש"י בדף קג' בתולש עולשין. שם המשנה פוטר מי שבא ללקוט עשבים כל שהוא כדי להאכיל בהמתו ואינו מכוון ליפות הקרקע. הגמרא שואלת שייפוי קרקע שיעורו בכל שהו ואם הוא מלקט משהו משדתו הוא בהכרח מייפה קרקע שלו וחייב מדין פסיק רישיה.

הגמרא מתרצת שמוקמינן במי שמלקט בארעא דחבריה. ורש"י מפרש שם: "לא איכפת ליה ליפות." וקשה כי גם בדלא איכפת ליה יש חיוב מחמת פסיק רישיה.

אבל לפי דברינו נוכל לתרץ שרש"י שם בדף קג' לא בא לפרש שיש כאן פטור מחמת דבר שאינו מתכוון כבדף עה'. אלא הוא סובר כמו תוס' שם דבף קג'- שהפטור של "ארעא דחבריה" הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. והגדר של מלשאצל"ג הוא הוא כנ"ל- שלא איכפת ליה –אינו נהנה מהיפוי קרקע בעצמו בגלל שהוא עושה המלאכה בשדה של חברו. ואינו מייפה השדה שלו ואינו מקבל שום תועלת. הציור של הגמרא הוא שהמלאכה נעשה בשביל חבירו, אבל רש"י מפרש שהיסוד של הפטור הוא כמו שאר ראשנים שם (תוס' ורמב"ן) מכיוון שהעושה המלאכה אינו נהנה ממנו בכלל-"לא איכפת ליה".

תוספות מסכת שבת דף קג עמוד א

בארעא דחבריה - פי' דהויא מלאכה שא"צ לגופה.

 

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קג עמוד א

לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה. פי' ולא צריך ליפויה והו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עלי' וברייתא ר"ש היא, כנ"ל, ועוד אכתוב דעת בעל הערוך בס"ד.

 

 

לסיכום:

רואים שלש מקומות במסכת שבת שכשאדם עושה מלאכה גמורה --לשם תכליתו שיהיה במשכן—אבל המלאכה נעשית בשביל אחרים ואין העושה מקבל שום הנאה ותועלת אישי מהמלאכה, יש פטור מחמת שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופא.

מצינו זה בעיקר בדף צד' בסוגיא דקבורת מת, וגם בדף ל' במכבה נר בשביל החולה שיישן (בענין שאין בו סכנה דווקא), ובדף קג' בתולש עולשין בארעא דחבריה.

הראשונים מפורש שאין קבלת שכר מצווה ע"י מלאכה בשבת נכלל בתועלת עצמי לחייב עליו, וראינו בפוסקים שמלאכה שנעשית בשביל אחרים כדי למנוע הזקם או פגיעתם רעה גם כן נכלל בגדר של מלאכה שאינה צריכה לגופא.

 

 

Shabbos Chaburah 5771--Kosheir and Teffilin

חבורה בענין קשר של תפילין וגדר של קשר של קיימא

 

א.

 

שיטת רבנו אליהו מובא בתוס' בכמה מקומות ופרט במנחות דף לה: הוא שהקשר שצריך לעשות כל יום הוא עצם הקשר לחבר הרצועות לבתים. תוס' גם כן מביא שיטת רבנו תם שחולק עליו ועיקר הראיה נגדו הוא סוגיא בערובין דף צז' שם יש איסור ללבוש תפילין חדשות להצילן לפי שיטת רבי יהודה אבל מותר בישנות. הגמרא מסביר שבחדשות, הרצועות אינו מקושרות. ונראה שיש כאן איסור של מלאכת קושר לקושרן. וא"כ, שואל ר"ת, צריך שהקשר יהיה קשר של קיימא לחייב בשבת. ואם לדברי רבנו אליהו שחייב כל אדם לקושרן ולהתירן כל יום ויום, אין כאן קשר המחייבת כי הוא אינו של קיימא בכלל!

 

מצאנו שני נוסחאות לתרץ קושיא זו על שיטת רבנו אליהו:

1)      נוסח של הגהות מרדכי בפרק קמא דחולין הוא: "נראה לי דראיית ר"ת אינה ראיה דאע"ג דלאו קשר הוא, אסור לקושרו בשבת דרחמנא קרייה קשר. וכן מצינו פרק קמא דבסוכה א"ר יהודה כל אוהל שאינו עשוי ביד אדם אינו אוהל. ופריך מהא דאמר גבי תינוקות העוסקים בפרה מביאין שוורים שכרסן רחבה שחוצצים מפני קבר התהום אלמא אוהל הוא. ומשני אף על גב דלאו אוהל הוא רחמנא קרייה אוהל דכתיב עור ובשר תלבישני."

2)      נוסח של הגהות טעם המלך על הרמב"ם בהל' תפילין פ"ד ה"י (וגם הוא נמצא בספר ישועות יעקב על או"ח סימן כה') הוא שאף דהוי קשר שאינו של קיימא, מ"מ מיגו דהוי קשר לענין תפילין, הוי נמי קשר לענין שבת כמו שמצינו בכמה דוכתי כמו בדפנים לסוכה ושבת.

 

ויש להסביר מה נקודת המחלוקת בין רבנו אליהו ור"ת, ואם יש נפקא מינא בין השני נוסחאות של התרץ לקושית ר"ת.

נראה שבתחילה יש להבין התירוצים בכמה אופנים --והם תלויים בחקירות מפורסמות בדין "של קיימא" במלאכת קושר.

 

1)       אפשר שהדין קיימא במלאכת קושר הוא דין בשיעורים. כמו ד' אמות במלאכת הוצאה ושתי אותיות במלאכת כותב, יש שיעור של קיימת לעולם למלאכת קושר. ורואים שבאופנים מסויימים, השיעור משתנה—במעביר מרשות לרשות-- אינו בשיעור ד' אמות כי האיכות של העברה מרשות לרשות הוא במקום השיעור  רשותו של אדם ד' אמות. וגם הכותב אות א' והשלימו לספר כבר חייב משום כתיבה-- בלי שיעור שתי אותיות. רש"י שם מפרש שהוא דווקא להשלים אחד מכ"ד ספרי קודש לשוויה שם ספר שלם. ונראה שזה מתאים להנוסח של הגהות טעם המלך—מיגו דהוי דופן—לשוויה שיעור של מקום מסויים לצאת-- לענין סוכה, הוי דופן—שיעור מחיצה לרשויות—לענין שבת.

2)      אפשר שהדין של קיימא במלאכת קושר הוא דין בחשיבות. (זאת אומרת שהמושג של שיעורים לאו דווקא אותו מושג של חשיבות) דהיינו, קשר שהוא רק לזמן מוגבל ובאופן עראי אינו נחשב כקשר חשוב לחייב עליו-- כמו שמצינו פטור בבנין לשעה ואוהל עראי במלאכת בונה. אבל העשיית חפצא של מצוה נותן החשיבות להמעשה ושוויה למלאכה חשובה. ונראה שזה מתאים גם לנוסח של הגהות טעם המלך הנ"ל. אבל לפי דברינו, התנאי של קיימא במלאכת קושר הוא תנאי צדדי שמצינו בכמה מלאכות ואינו דין שמאפיין מלאכת קושר במיוחד.

3)      המנחת שלמה (תנינא סימן א') רוצה לדייק מנוסח של הגהות מרדכי שדין קייימא במלאכת קושר הוא הוי מהותו של דין קשר. לשונו הוא "אע"ג דלאו קשר הוא". ומשמע להדיא שקשר שאנו לקיימא אין עליו שם קשר בכלל. ולכן, צריך דווקא גזירת הכתוב של "וקשרתם" (לפי שיטת רבנו אליהו—כי ר"ת מפרש המילה של "וקשרתם" באופן אחרת לגמרי—הידוק הרצועות ליד בלבד—ואין לו שום שייכות למושג של קשר שבכהת"כ) לשווי שם קשר בעצם על קשר של תפילין, וממילא התורה עצמה מחדש שיש סוג קשר למרות שאינו של קיימא. והוא מסבער שזה אינו מדין "מיגו" בכלל כנוסח הגוהת טעם המלך.

 

ואגב, המנחת שלמה ממשיך להסביר שרואים מהגהות מרדכי שיסוד של מלאכת קושר הוא שהקשר מחבר בין שני דברים. כי חסרון בקיומו של הקשר הוא חסרון בעצם שם קשר לפי דברי הגהות מרדכי. פירוש הדבר הוא שחסרון בקיום הוא חסרון באיכות של החיבור עצמו בין שני הדברים ואפשר לומר דאין כאן חיבור בכלל. והוא מחדש שע"י קשירת תפילין לשוויה דבר חדש ושינוי בדיני תורה שעכשיו הוא ראוי להנחה ע"י החיבור-- יש כאן דבר חדש ע"י הקשר שגם כן יכול לחייב במלאכת שבת. ולפי דבריו הוא מחדש שקשירת צמר ופשתים יחדיו בשבת באופן שחל עליו שם שעטנז—אע"פ שאינו של קיימא, חייב גם כן משום קושר. וגם אם יקשור שור וחמור יחדיו לעשות מלאכה באופן שחל עליו שםאיסור כלאי בהמה, יהיה חל שם קשר עליו לחייב עליו גם כן משום מלאכת קושר. כי שינו דיני תורה ע"י חבור דרך קשר נחשב כחיבור ודבר חדש ע"י קשר לחייב עליו כמו שקשר של קיימא נחשב כחיבור במציאות.

 

המנחת חינוך נשאר בצריך עיון על כל התירוצים הנ"ל לרבנו אליהו מהמשך של הגמרא. כי איך הגמרא רצה למצוא דרך לקשור תפילין חדשות ע"י עניבה? כי על הצד שהוא כשר לתפילין, ממילא הוא גם נקרא "וקשרתם"- יש לחייבו גם כן במלאכת קושר כמו קשר שאינו של קיימא!

אבל לפי מה שיחלקנו לעיל בין השני נוסחואות יש לתרץ שלפי הגהות טעם המלך, הדין מיגו רק יכול למאלאות תנאים צדדיים לכל מלאכה—כמו שיעור וחשיבות. אבל על עצם מהות של המלאכה—אין הדין מיגו יכול לשנות. וא"כ, אם נניח שעניבה הוא חסר במהות של קשר בשבת—ואין עליו שם קשר כלל-- אז מובן שאע"פ שיש הכשר לתפילין, שם עניבה עדיין עליו לפוטרו ממלאכת קושר בשבת.

 

בעצם, גם המנחת חינוך וגם המנחת שלמה מצדד שיש לחייב מי שקושר תפילין להכשירם להנחה גם משום מכה בפטיש ולאו דווקא משום קושר בלבד. ובזה יש לתרץ למה עניבה אינו חייב משום מכה בפטיש-- כי מסתמא לא משאירים הרצועות של תפילין עם קשר של עניבה לעולם ומהדרים אותם לקשר אמיתי. ואז אין העניבה גמר המלאכה להישאר התפילין בכך, ואינו בגדר מכה בפטיש. אבל אין זה משמע מדברי הגות מרדכי בשיטת רבנו אליהו ועדיין צריך עיון לישב המשיך של הסוגיא בעריבין דף צז'

 

ויש לפלפל באיזה נקודה חולק ר"ת על הסברא של רבנו אליהו-- כי רואים שיש הרבה מעשים שנחשב כמלאכה ע"י חלות דין במצוות והלכות.

יש לומר שר"ת הבין שרבנו אליהו משתמש בנוסח של הגהות טעם המלך שמחייב על קשר שאינו של קיימא בשבת מדין מיגו. ואז אפשר לומר שר"ת סבר כמו המנחת שלמה שהדין "של קיימא" במלאכת קושר הוא עצם מהותו של מלאכה ואין כח בדין מיגו לצייר מהות מלאכה חדש.

ואם ר"ת הבין שרבנו אליהו נקט הנוסח של הגהות מרדכי,המנחת שלמה מסביר שביסוד שיטת ר"ת הוא שהקרא "וקשרתם" אינו הולך על קשר של תפילין בכלל אלא על ההידוק הבתים לראש ולזרוע. המקור לקשר של תפילין הוא לגמרי הלכה למשה מסיני. אז לשיטת ר"ת, התורה בעצם לא חידש שום "קשר חדשה" שאינו של קיימא.

 

מזה האבני נזר רצה להחמיר שלפי שיטת רבנו תם אין איש יכול להשאיל תפילין של חברו ולשנות הקשר למידת ראשו. כי לפי שיטת ר"ת, קשר של תפילין צריך להיות דווקא של קיימא שעומד לקיימו ולא לשנותה לעולם. ובמקום שאדם שואל תפילין לבעלים ומשנה הקשר למידת גופו, מסתמא הקשר הזה הוא עומד להשתנות שוב למידת הבעלים!

והמנחת שלמה מאיר שיש כאם קושיא גם לשיטת הט"ז בהגדרה של קיימא (שהוא מחשבת הקושר בפרט) וגם להגדרת הבית מאיר (שהוא נקבע ע"י המצב של הקשר במקום שנמצא). כי המצב הנוכחי מוכיח לנו שקשר זה בהחלט הוא עומד להשתנות כדי שהבעלים ישתמשו בו.

ומסקנתו הוא שלכו"ע אין מוסג של "קשר של קיימא" בשאר דיני תורה חוץ ממלאכת שבת—נגד שיטת האבני נזר. ועיין שם שהאריך ויש לפקפק טובא על ראיותיו.

 

ב.

 

ישוב קושיית האחרונים משבת דף קלא' שמחייב במי שצייץ טליתו בשבת.

ידוע השאלה של הפרי מגדים ריש סימן שט"ו שלפי שיטת הט"ז שם שהגדר של קיימא ואינה של קיימא תלוי במחשבת הקושר,א"כ צ"ע למה הגמרא בשבת דף קלא' לא מצא אופן צייץ טליתו בקשרים שאינו של קיימא ואינו חייב משום קושר. למה הגמרא רק מצא אופן של הפקרת בגדו?

יש תירוץ של הבית מאיר שאה"נ! מכאן רואים שהדין "קיימא" אינו תלוי בכלל בדעת של הקושר אלא במצב של הקשירה שהוא עומד לקיימו לעולם. וקשרים של ציצית בדרך כלל עומדים לקיימו לעולם. כוונת הקושר אינו מעלה ולא מוריד

 

אבל המנחת חינוך והמנחת שלמה תירצו לאור תירוציהם לשיטת רבנו אליהו נגד קושיית רבנו תם הנ"ל:

1)      הדין מיגו דהוי קשר שאינו של קיימא כשר לציצית הוי גם קשר למלאכת שבת

2)      ההכשר של ציצית וחידוש חפצא של בגד מצוייצת לקיים בו מצוות ציצית-- נעשה ע"י הקשר—ועל כרחך יש עליו דין קשר לכל דיני תורה- וזה כולל מלאכת קושר בשבת

 

 

 

Shabbos Chaburah 5771-Tzod and Mino Nizode

חבורה בענין מינו ניצוד במלאכת צד וצידת מזיקין

 

א.

 

יש לכאורה שני מהלכים כלליים בהגדרה של "מינו ניצוד" ו"אין במינו ניצוד"

1)      על כל מין ומין יש לשער אם הוא ניצוד או לא (לפי הצרכים שונים שנמצא בפוסקים—לאוכל, לעורות, למוצרי גופן שונים, למלאכה, לרפואה וכו')

2)      "מין" הולך רק לפי סוגי בעלי חיים כללי כגון: בהמה, חיה, עוף, דגים, שרצים, שקצים ורמשים וכו'

 

נראה משמע מלשון הרמב"ם בפרק י' הל"יט וביותר מפורש בלשון החיי אדם כלל ל' ששני האופנים הם להלכה. וז"ל: "הצד דבר שבמינו ניצוד, כגון: כל בהמה חיה או עוף, חייב."

יוצא יש סוגי בעלי חיים כלליים שהם נחשבים כמינו ניצוד כמו בהמה, חיה, ועוף—ואין צורך לשער על כל מין ומין אם יש לו צורך שמגדיר אותו כמינו ניצוד. וכשבאנו לשרצים ושקצים ורמשים, שם ההגדרה הוא על כל מין ומין בפרט.

 

יש מחלוקת רש"י ורמב"ם בפירוש של שיטת חכמים שהטביע הלשון "מינו ניצוד חייב ואין במינו ניצוד פטור"

רש"י מגדירו שכל שקץ שיש שום צורך מהם מכניסו לדין "מינו ניצוד". אבל הרמב"ם פוטר כל הסוגים של שקצים ורמשים המנויים שם בברייתא שרבי מאיר מחייב.

היה נראה לומר שהרמב"ם שולל כל הסוג של שקצים ורמשים מדין "מינו ניצוד". אבל זה נסתר ממה שכתב בהלכה כא': "אחד שמונה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה..." אז לכאורה בשיטת הרמב"ם הדין של "מינו ניצוד" נחלק לשנים: סוגי בעלי חיים כלליים לגבי חיה עוף ודגים, ודיון פרטי על כל מין ומין לגבי שרצים, שקצים ורמשים.

 

הפוסקים מסתפקים בדין של דבורים אם נחשבים כמינו ניצוד או לאו. פשטות של הסוגיא בביצה דף לו' משמע שדבורים הם "אין במינו ניצוד".

אבל עיין שם ברש"י שנראה שגרס "מהו דתימא ד'בר מינו' ניצוד" (לאפוקי גירסתינו בנדפס "דבר שבמינו ניצוד") ורש"י מפרש: "שדרך לצוד את בני מינו כגון חיה ועוף אסור, אבל האי דאין במינו נצוד אסור שרי, קמ"ל." והדברים סתומים באריכות לשונו 'בן מינו'.

ונראה לפרש בדרך הנ"ל—מהו דתימא שרק הסוג כללי של חיה ועוף נחשב בתוך דין של "מינו ניצוד", ולכן, כל שקצים ורמשים באופן כללי מופקעים מדין זה ונחשב כאין במינו ניצוד---(אע"פ שבמין פרטי כמו דבורים יש שדרך בני אדם לצודם לצורך). קמ"ל, שבנוגע לשקצים ורמשים לא הולכים לפי סוג כללי אלא לפי כל מין ומין בפרט. וממילא, יש לדבורים דין שיש במינו ניצוד.

ואולי זה רש"י לשיטתו שמחלק בשבת דף קז' בין חגבים וגזין לצרעין ויתושין-בתוך סוג כללי של שקצים ורמשים.

 

הבית יוסף בסימן שט"ז מפתיע הרבה אחרונים כשאומר מפורש שדבורים הם "מינו ניצוד". ולכאורה הוא בא משיטת רש"י כמו שביארנו לעיל: שהדין "מינו ניצוד" בתוך הסוג כללי של שקצים ורמשים תלוי בכל מין ומין. ואם יש איזה צורך לבני אדם לצוד המין פרטי--אז יש לו דין של יש במינו ניצוד.

וא"כ, דבורים הם יש במינו ניצוד.

 

הדרישה שם חולק ואומר שהדין "מינו ניצוד" תלוי על אכילה.

אבל קשה לומר שכוונתו בדווקא כי יש גמרא מפורשת שצידת ארי ושמונה שרצים כולם חייבים על צידתם אע"פ שאינם לאכילה ורק לעורן. ולכאורה כוונתו הוא שיש צורך בגופן ממש ולא רק בפעולתן. כמו שהגמרא בבכורות דף ז' יש צד שמכשיר דבש דבורים רק בגלל כי הדבש אינו נוצר מגופן של דבורים אלא נצבר בתוכן.

 

אבל אם כן, צ"ע על כלבים, חתולים וסוסים שאינם ניצודים בשביל גופן ולא לעורן אלא לפעלתם—כמו דבורים. אבל מפורש בפוסקים שסוס שמרד יש חיוב דאורייתא של צידה עליהם.

אא"כ מחלקים כנ"ל כמו הרמב"ם-- שלגבי חיה בהמה ועוף דווקא, יש דין על הכלל סוג בעלי חיים שיש במינו ניצוד. וא"כ, בכלבים וסוסים יש דין מינו ניצוד מחמת הסוג כללי של בהמה ולא מחמת מינם הפרטי.

 

ב.

 

אע"פ שראינו שיש סוג כללי של עוף שנכנס בתוך דין "יש במינו ניצוד", ראינו שיש שני אופנים של צידה לכל מין ומין.

בית יוסף בסימן שט"ז מחדש מושג של "מקום צידתם" לחלק בין צידת דבורים בכוורת שחייב משום צד, ובין צידת זבובים בתוך תיבה או כוורת שאין זה "מקום צידתם".

ומושג הזה גם מופיע בתחילת דברי המחבר בשולחן ערוך שנראה שהוא מחלק הלכה למעשה בין ציפור דרור ובין שאר צפרים. וז"ל: "הצד ציפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו ושאר צפרים או צבי לבית או לביבר שהם ניצודים בו, חייב. ואם אינו ניצוד בו פטור אבל אסור."

יש לפרש "מקום שניצוד בו" ו"אינו ניצוד בו" בשני אופנים שונים:

 1)בבחינת מידת המקום באורך וברוחב. המקום שכל כך צר ומצומצם שיכול לתפוס הבעל חי שנמצא שם בקלות, נקרא "מקום שניצוד בו". וזה ביבר קטן המבואר בסוגיא: שאין לו עוקצי עוקצי, ושצילו מגיע לכתלים, וכו'.  ואם הוא רחב מידי שיאנו יכול לתפוס בו בקלות, זה "ביבר גדול".

 2) אבל כשהמחבר מביא חילוק בין ציפור דרור לשאר צפרים בתוך ההגדרה של "מקום שניצוד בו" אי אפשר להבין כך בשולחן ערוך. כמו שהט"ז מסביר  כאן באריכות, יש דין מקום שניצוד בו שאינו תלו במידה בכלל. יכול להיות ששאר צפרים נמצאים בית גדול מאוד, אבל אם הם מרגישים עצמם כניצוד וכבוש, ואינו משתמט מתפיסת בני אדם, ושוב קל לתופסו, יש בו דין "מקום שניצוד בו" וחייב משום מלאכת צד.

 

 ואולי יש לראות את שני אופנים אילו של צידה בשעורים של ביבר קטן שמובא בסוגיות.

יש שיעורים במידת המקום כנ"ל, אבל יש שיעורים שמוגדרים ע"י השגת יד אדם דןןקא כמו "שחייה אחת" ו"הבא מצודה ונצודנו". משמע שהוא שיעור שכולל שיעורים של מידה וגם שיעור של "מקום שניצוד בו". כשבעל חי מרגיש עצמו כניצוד במקום מסויים, אנו נשמט מידי אדם ויכול לתופסו בשחייה אחת (בלי לרוץ אחריו כלל) ובלי כלי מצודה.

 

ועל ידי הגדרה שנית זו של צד, יש להסביר החידוש של רבי משה קזיס שמניח שבכל ל"ט מלאכות, חוץ ממלאכת הוצאה, יש שינוי בהחפץ שנפעל בו המלאכה. הרב מקשה על עצמו ממלאכת צד שלכאורה אינו זקוק אפילו לנגיעת החפץ בכלל—דהיינו לתפוס הבעל חי! הצבי נכנס לבית מעצמו, והמלאכת צד הוא רק סגירת דלת אחריו!

והוא מתרץ בזה"ל: "וגם הצד צבי, אע"פ שאין הצידה עושה רושם ניכר בגופו, מ"מ אנו אומרים מסברה שהיא מלאכה כיון שמתחילה היה ברשות עצמו ועתה הוא ניצוד ועומד ביד אדם, וזה חשוב שינוי בגופו." עכ"ל

לפי שיטת המחבר על פי הסבר של הט"ז, השינוי בגופו במלאכת צד מובן היטיב. כי הסגירה "במקום שניצוד בו" מהפך הטבע של הבעל חי להיות כבוש, ועכשיו הוא נמסר ליד בני אדם ואינו משמט ממנו.

 

ג.

 

 יש קושי מפורסם בדברי הרמב"ם כשפוסק בפרק י' הלכה כה' להתיר צידת רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים הנושכין בני אדם-אפילו שהם לא ממיתם ואין ההיתר מחמת פיקוח נפש—לאומת מה שפסק לעיל בהל' כא' וז"ל:

"אחד שמונה שרצים האמורים בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה—הצד אחד מכולן-בין לצורך בין שלא לצורך או לצחק בהן חייב—הואיל ונתכוון לצוד וצד. שמלאכה שאינה צריכה לגופא חייב עליה."

מבואר מדבריו שצידת רמשים שלא לצורך—ונראה שזה כולל אפילו צידת מזיקין שהוא אך ורק כדי למנוע נשיכתן-- חייב, כי משאצל"ג הוא חייב.

אז מהיכן יש היתר לצוד מזיקין למנוע מנשיכתן לקמן בהלכה כה'?

 

עייין בהרחבת ביאור בנשמת אדם באות ה' בתוך חיי אדם כלל ל' שהכריח מכמה ראיות שבשיטת הרמב"ם רמשים המזיקין הם בכלל "אין במינו ניצוד". ובגלל זה, חז"ל התירו צידת מזיקין—אפילו כדרכן-- כדי למנוע צער מנשיכתן. ובהלכה כא' מבואר שהרמב"ם מחייב בצידה שלא לצורך רק ב"שקצים ורמשים שיש למינו ניצוד".

והוא מסביר בזה למה הרמב"ם משמיט דברי המשנה בעדיות שהצד נחש לרפואה חייב –כי בזה התנא הולך בשיטת רבי מאיר ורבי אליעזר נגד רבנן-- שיש חיוב על כל מעשה צדה אפילו במינו שאינו ניצוד (ובלבד שהוא לצורך לפי רבי שמעון).

 

אבל נראה מלשון המחבר בסעיף ח' שלומד בשיטת הרמב"ם שבכל מזיקים יש להם דין של מינו ניצוד.

וז"ל: "שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן חייב...ושאר שרצים...הצדן לצורך חייב, שלא לצורך או סתם פטור אבל אסור ולהרמב"ם חייב". הנושאי כלים מסבירים שהמחבר כאן הולך בשיטת הר"ן בריש פרק שמונה שרצים ש"שאר שרצים שלא לצורך" הוא כולל צידה למנוע הזק של מזיקים דווקא. וממילא יש להם דין מינו נצוד. ולכן, המחבר פוסק שהרמב"ם מחייב צדתן שלא לצורך-- דהיינו למנוע מנישיכתן. והדרא קושיין לדוכתא מהתירו לצודן למנוע מנשיכתן בהלכה כה' לדברי המחבר.

 

עיין בדברי הרמב"ם בהלכה כה': "מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה..."

הגר"ח הלוי מסביר שכאן ההיתר הוא דבר שאינו מתכוון ופסיק רישיא דלא ניחא כשיטת הערוך, ע"ש. אבל נראה שיש שני מיני צידת מזיקין בכוונה להנצל מנשיכתן—אחד מהן הוא בכוונה לצוד והוא אסור וחייב לפי רבי יהודה, ואחד שהוא רק בכוונת הצלה בלבד, ומותר.

עיין לקמן בפרק יא' הל"ד לגבי הריגת מזיקין שמצייר בדיוק באיזה אופן אסור ובאיזה אופן מותר להרוג:

"ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להורגן. ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו אסור להורגן."

נראה שיש שני מצבים שונים עם שני דינים שונים: מצב של הצלה מסכנה נוכחי, והצלה מסכנה בעתיד. ורק בסכנה נוכחי יש היתר של דבר שאינו מתכוון לעשות פעולה של הצלה ע"י הריגה או צידה. אבל כשהסכנה הוא לא עכשיו במציאות אלא שיש סיכויים גדולם שהמצב מביא לידי סכנה בעתיד לבא, אז הוא מתכוון למלאכת צד עצמו עכשיו כדי למנוע הזק בעתיד. וזה מלאכה שאינה צריכה לגופה.

 

ונראה לי שהבאר הלכה בסימן שט"ז מרמז לחילוק זה—לא רק בכוונה בלבד—אלא שיש אומדנא דמוכח שכוונתו הוא רק להצלה ולא להמלאכה עצמה.

ביאור הלכה סימן שטז

נחשים וכו' - עיין במ"ב דזה הוא דבר שבמינו ניצוד כ"כ האחרונים מדחייב בשצד לרפואה וראיתי בס' חמד משה שתמה על הרמב"ם למה השמיט המשנה דעדיות הצד נחש לרפואה חייב ונ"ל בפשיטות דכיון דהרמב"ם ס"ל דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ובכל שקצים ורמשים שמינן ניצודין כתב בהדיא דאפילו צדן שלא לצורך או לשחק בהן חייב א"כ אפילו צד הנחש שלא לרפואה ג"כ חייב אם לא שדעתו היה בצידתו בשביל שלא ישכנו זה מקרי להרמב"ם כמו מתעסק בעלמא דאפילו ר"י מודה דפטור כיון שאינו מתכוין לצוד כלל רק להבריח מעליו אבל כל שנתכוין לצוד אפילו שלא לצורך כלל חייב הואיל שנתכוין לצוד וצד כמש"כ הרמב"ם להדיא בפ"י הלכה כ"א והמשנה דקאמרה לרפואה באמת ס"ל כר"ש כדאיתא בגמרא שם

 

זה דומא למה שביררנו במקום אחר לישב שיטת הרשב"א מקושיית הר"ן. הרשב"א לומד מפשטות לשון הירושלמי שמותר לסגור דלת לביתו שהצבי בתוכו-- כדי לשמור כליו שבבית-- אפילו אם יודע ויכווין שהצבי ניצוד ממילא. הר"ן מקשה מחיוב בפסיק רישיה אפילו לרבי שמעון. וביארנו מדברי השיטה לר"ן בדף קיא' בשם הרא"ה שיש התר של דבר שאינו מתכוון בפסיק רישיה אם יש אומדנא דמוכח שהמעשה הוא עושה הוא מעשה של התר בעצם.

השיטה לר"ן מדבר על היתר של רבי שמעון לכל אדם לסוך בשמן ורד ולא רק לבני מלכים, ואפילו על מכותיהם—ובלבד שלא יכוונו לרפואה. וז"ל:

"פ' הרא"ה דרבי שמעון נמי דמתנ' משום דבר שאין מתכוין אתי עלה. דכיון דאיכא בני מלכים דרגילי בחול לתענוג בלאו מכה ולא מכווני לרפואה, בשבת נמי שרי אפי' במקום מכה היכא דלא מכווני לרפואה—דהא לא מוכחא מילתא. וכיון שכן, אפי' שאר בני אדם שרי היכא דלא מכווני לרפואה דחליא בחענוג, כיון דאיתיה בשום איניש כלל."

 אז יוצא שנעילת דלת הפתוח לרווחה לרשות הרבים מוגדר לגמרי כפעולת שמירת הבית --ואינו מוגדר כמעשה צידת צבי בכלל—אע"פ שיש גם בתוך כוונתו לצוד הצבי מימלא. ולכן הוא פטור ומותר כנ"ל.

 

ואלוי ע"י זה אפשר לתרץ קושיית התוס' והרשב"א בהוא אמינא כרבי שמעון בגמרא בביצה דף לו'-- שאם אינו מכוון לצוד הדבורים בפריסת מחצלת על הכוורת, הוא מותר- אע"ג דנראה כפסיק רישיה.

הם תירצו באוקימתא שיש שם חורים קטנים נסתרים בכוורת ואינו פסיק רישיה ממש-- ואינו חייב אא"כ מכוון לצוד. אבל אולי יש לומר בדרך הנ"ל: שפריסת מחצלת שמיוחד להגן על הכוורת בחמה מפני החמה ובגשמים בימי הגשמים גם כן הוא אומדנא דמוכח שכל המעשה של פריסת מחצלת הוא מעשה שמירה על הכוורת עצמו- כמו נעילת דלת לשמור בית שיש צבי בתוכו. וא"כ, צידת הדבורים ממילא הוא מותר מחמת דבר שאינו מתכוון כנ"ל בשיטת הרשב"א.

 

ד.

 

יש מחלוקת ראשונים בהתר של צידת פרעוש שנמצא בתוך בגד תחתון למנוע עקיצתו.

יש שמתירים רק אחרי שהפרעוש התחיל לעקץ בבשרו ויש שמתירים אפילו אם הוא נמצא בתוך הבגד תחתון.

יש לתוס' שני משמעות שסותרים אהדדי אבל שיטת תוס' הרא"ש והר"ן הוא מפורש שמותר לצודם אפילו לפני נשיכתם. דברי תוס' הרא"ש:

"והר"ר פורת פירש במקום שהוא נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאינו מתכוון לצידה אלא כמתעסק שלא ישכנו...אבל אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו כמו על לבושו מבחוץ אסור ליטלו."

בחידושי הר"ן:

"וכתבו בתוס' וש"מ שאם ירא שמא שכנו וכ"ש אם נושך אותו, שיוכל להסיר שאינו אלא כמתעסק מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים."

 

התוס' הרא"ש והר"ן אינו מביא צד התר של "במקום צער לא גזרו חכמים" וכדומה.

משמע שהוא כמו שביארנו בשיטת הרמב"ם והרשב"א הנ"ל: שהאומדנא שצידת המזיק אינו אלא מעשה הצלה ממצב נוכחי של נשיכה—הוא אינו מוגדר כמעשה צידה בכלל ומותר גמור-- כמו צידת נחש שרודף לנשוך בני אדם. אין כאן צורך לצירוף של "במקום צערא דגופה לא גזרו רבנן", וא"כ ממילא ואין סברא להמתין עד שירגיש צער עקיצה בגופו ממש.

 

אבל שאר ראשונים משמע שההתר הוא צירוף של דין של מלשאצל"ג יחד עם התר של "במקום צער לא גזרו רבנן". ולכן יש מקום לומר שאין ההתר זה חל אלא במקום שיש כבר צערא דגופא ממש. ואין התר למנוע צער מלבוא עליו.

 

 הריטב"א מביא שני צדדים, אבל בשניהם הוא לכאורה מבין שהתר הוא תמיד ע"י צירוף של מלאכה שאינה צריכה לגופא ובמקום צער לא גזרו. אין סתם התר של דבר שאינו מתכוון בפסיק רישיה של מתעסק כמו הרמב"ם והרשב"א ותוס' הרא"ש והר"ן.

עיין מה שכתב בסוגיא של מפיס מורסא:

"ואם להוציא ממנה לחה פטור: ואוקימנא בפרקא דלקמן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור, ומשום צערא שרו איסור דרבנן"

ועיין מה שכתב השיטה לר"ן שם:

"אם מתעסק שלא ישכנו פטור: פירוש, דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור אבל אסור עלי' אליבא דרבי שמעון. ומשום צערא דגופה שרינן לכתחילה"

ובכאן בהתיר צידת פרעוש כתב הריטב"א:

"אבל כתבו תוס' שאם הוא מקום שמתירא שמא ישכנו מותר ליטול אותו משם, כדשרינן לכפות כלי על נחש כדי שלא ישכנו. ואחרים פירשו שאסור ליטלו אלא אם עוקצו ממש ולא דמי לנחש דאיכא חששא דצערא דנפיש טפי".

 

לשיטתם, הכל תלוי בהגדרת התר של "במקום צער לא גזרו רבנן"--איזה עוצמה צער, ומתי יבוא הצער בדיוק, וכו', לכאורה הם פרטים יותר משמעותיים בתוך התר של "במקום צער לא גזרו". אבל אם ההתר הוא מחמת שהגדרת מעשיו אינו מעשה צד בכלל אלא מעשה של הצלה, כל הפרטים אלו לא כל כך משמעותי. אבל אפשר לדחות למעשה אע"פ שהחילוק נכון בסברא ובשיטות הנ"ל.

 

נראה שרש"י יש לו שיטת שלישית בפרעוש של "ניצודין ועומדים"-- שהוא מתיר צידה לכתחילה-- על דרך של 'אין צידה אחר צידה'. ודוגמתו הוא מים שנחו מרתיחתן אבל עדיין לא קרים לגמרי.

עיין שיטת המחבר בסעיף יב' ומגן אברהם ס"ק  ואכמ"ל.

  

ה.

 

מפורש בראשונים (רמב"ם, תוס' ור"ן) שאם מין מסויים מוגדר כ"אין במינו ניצוד" אפילו אם צידן לאיזה צורך, פטור הוא אפילו בשיטת רבי יהודה שמחייב בכל מלאכה שאינה צריכה לגופה.  נראה לומר מזה שאין דין מלאכה חל על צידת בעל חי שאין במינו ניצוד. ויש לשאול מאיפוא יש דין כזה של הפקעת שם מלאכה- לא מחמת מעשה בכלל אלא מחמת החפצא. לכאורה באופן כללי מצינו מושג  זה ב"אוכלין" ו"גידולי קרקע". דהיינו "אין צביעה באוכלין" ו"אין עיבוד באוכלין", ו"אין דישה אלא בגידולי קרקע" וכו'.

אבל נראה שצריך דוגמא יותר מדוייק-- כי יש כאן מלאכת צד על בעל חי זה ולא בעל חי אחר-- שלכאורה אינו תלוי במינים אילו בעצם מהותם אלא תלוי בהיחס של בני אדם להם.

ונראה לומר שמצינו דוגמא לזה בדיני סחיטת פירות—שיש זיתים וענבים שחייב ואסור בכל אופן—אפילו לצורך גופן ולא ומימיהן. ומאידך גיסא יש מינים שאין חייבים בסחיטתם בכלל ומותר לסוחטם למימיהם

 

עיין בחיי אדם הל' שבת כלל ל' סעיף ז' שמשמע כדברינו שיש דמיון בין מינו ניצוד במלאכת צד ובין מין פירות  ששייך איסור סחיטה. וז"ל: עכבר הוא דבר שבמינו ניצוד דיש מין עכברים שמשתמשים בעורן. לכן אף על גב שבמדינותינו אין משתמשים בעורן, להרמב"ם חייב אף על גב דהוי מלאכה שאינו צריך לגופה. לכן אסור להעמיד מצודה שיצודו בו העכברים."

נראה שהחיי אדם לוקח גדר של "מינו ניצוד" מהגדר שמצאנו בשבת דף קמד: מאיסור סחיטת רמונים כי של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים.

 

ו.

 

בדין צידת בעלי חיים לצורך רפואה יש כמה צדדים להשאלה לאור כל מה שביארנו לעיל:

1)      אם הצורך של רפואה בכלל מגדיר בעל חי כיש במינו ניצוד בכלל

2)      באיזה צורך של רפואה נקרא צריכה לגופא ואיזה אינו צריכה לגופא

3)      אם יש מקום מסויים או אנשים מסויימים שצדם לרפואה לעומת שאר העולם שאינם צדין אותם כלל

 

ראיתי שיש פוסקים של זמנינו שמביאים ראייה מפשטות לשונו של משנה בעדיות פ"ב מ"ה המובא בשבת דף קז.: "הצד נחש לרפואה חייב" לפסוק שכל בעל חי שהמדעים צדים אותם לחקור על טבעם ולהוציא ממנה תועלת לרפואות, נכנסו לגדר "שיש במינו ניצוד".

אבל יש להעיר שאין כל הפוסקים מבין שמשנה זו היא להלכה. יש שאמרו שלפי הרמב"ם, המשנה הולך רק ע"פ שיטת ר"מ ור"א שאין הבדל בין "מינו ניצוד" ו"אין במינו ניצוד".[1]

גם יש להעיר מהגדרתו של הדרישה לעיל (בסוף אות א') שהתועלת מבעלי חיים צריך לבוא מגופם ממש. לא רק מהמדע שמקבלים ע"י כל מיני ניסיונות לחקור ולהבין תכונת גופם ותגובת גופם לסמים שונים. אלא שמוציאים מגופם ממש חומר לתרופות וכדו'.

וגם יש להעיר על פסק הזה מהגדרה של החיי אדם (סוף אות ה')-- שהנהגות של קובץ מיוחד של בני אדם אין בהם כח לקבוע הדין כלפי שאר כל העולם אלא בתנאים מסויימים. עיין בריטב"א לשבת דף צב'.[2] ונראה פשוט שהמדעים בפרט יש להם דין "אנשי הוצל" שהנהגתם בתוך המעבדות שלהם הם משונים לחלוטין מכל שאר בני אדם ואינם קובעים הדין של "יש במינו ניצוד".

 

[1] נשמת אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל ל

 

ולכן נראה לי דהרמב"ם באמת ס"ל דנחשים ועקרבים אין במינן ניצוד, וכן משמע מדכתב דין נחשים ועקרבים אחר דין דהצד חגבים וצרעין וס"ל דמשנה דהצד נחש לרפואה דחייב ס"ל כר"מ דברייתא דחגבים וצרעין דס"ל דאפילו אין במינן ניצוד חייב, דבלא"ה לרמב"ם מתניתין היא דלא כהלכתא דהא מתני' אתיא כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור והרמב"ם פסק כר' יהודה. ואף דבזה לא מצינו פלוגתא אלא חכמים דברייתא דחגבין וצרעין, ס"ל לרמב"ם דהלכה כחכמים דברייתא. וריב"ז דאמר חוששני לו מחטאת ס"ל נמי דאפילו אין במינו ניצוד חייב, ולא קיי"ל כוותיה אלא כמתני' דכופין קערה. ולרמב"ם דס"ל משאצ"ל חייב ע"כ צ"ל הטעם משום דאין במינו ניצוד. ודברי המ"א שם בלא"ה אינם מובנים כיון שכתב דהוי אין במינו ניצודו א"כ קשה למה צריך שינוי, ועוד למה לרפואה חייב, ולענ"ד מוכח ג"כ דהא אפילו דבורים שידוע שצדין אותן לצורך הדבש ואפילו הכי אמרינן בפרק משילין דהוי אין במינן ניצוד ועיין מ"א ס"ק ט' וכן כתבו כל האחרונים, וא"כ איך הדעת נותן לומר דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד כיון דלפעמים צדין אותן לרפואה, וכ"כ רש"י בהדיא במתני' ריש שמונה שרצים, ושאר שקצים כו' כגון נחשים ועקרבים:

ואמנם נראה דדעת רש"י דאזיל לשיטתו שכתב במתני' דשאר שקצים שאין במינן ניצוד, ואפ"ה לצורך חייב, דס"ל דלעולם לצורך חייב, דאע"ג דאין במינן ניצוד מ"מ כשצדן לצורך נקרא במינן ניצוד, ולכן צד נחש לרפואה ג"כ חייב. אבל לדעת התוס' דס"ל דכל שאין במינן ניצוד אפי' צד לצורך פטור, ע"כ צ"ל לדידהו דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד, וכן נראה שזהו דעת הרי"ף והרא"ש והטור וש"ע שכתבו דהצד נחש לרפואה חייב ואם שלא ישכנו פטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפי זה משמע דכל דבר שלפעמים צדן לרפואה או לאיזה צורך, נקרא במינו ניצוד. וא"כ בודאי צ"ע מאי שנא מדבורים דאמרינן דהוי דבר שאין במינן ניצוד, ובאמת הב"י כ' דדבורים הוי במינן ניצוד ותמהו עליו כל האחרונים וצ"ע. וצ"ל דס"ל דמה שאמרו שם סד"א במינו ניצוד כו' קמ"ל, ר"ל קמ"ל דהוי במינו ניצוד ודוחק, ומצאתי שכ"כ א"ר. ואפשר דדוקא דבורים אין במינן ניצוד דהא משמע שם בגמ' שכל זמן שיש חור בכוורת לא נקרא ניצוד וידוע שלעולם מניחין חור בכוורת כדי שיצאו ויבואו הדבורים, ואם כן לעולם אינם ניצודים:

 

[1] חידושי הריטב"א מסכת שבת פרק י - המצניע [דף צב עמוד ב]

 

והנכון דכל שהוא מנהג משונה לכל העולם ומפני [שהוא משונה לא] היו נוהגים כן כגון הא דהוצל, אף לדידהו לא מהני מנהגא ובטלה דעתם אצל כל אדם, וכשהמנהג אינו משונה והיו ראויים לנהוג בו שאר מקומות ואין נוהגים בו מפני [שלא רצו לנהוג כן, מהני] מנהגא למקום שנוהגים בו לבד, והיינו ההיא דחרופה וההיא דטבהקי, אבל היכא שמה שאין נוהגים בו כן בשאר מקומות אינו אלא מפני שאינם צריכים, ודאי מהני מנהגם לכל העולם, והיינו ההיא דקוצים בכרם שמקיימים בערביא שיש להם גמלים לרוב ואין נוהגים כן בשאר מקומות מפני שאין להם גמלים לרוב, והיינו דאמרינן מי דמי ערביא אתרא, כלומר אתרא דגמלי, וכבר פירשתיה במקומות אחרים בס"ד.



[1] נשמת אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל ל

 

ולכן נראה לי דהרמב"ם באמת ס"ל דנחשים ועקרבים אין במינן ניצוד, וכן משמע מדכתב דין נחשים ועקרבים אחר דין דהצד חגבים וצרעין וס"ל דמשנה דהצד נחש לרפואה דחייב ס"ל כר"מ דברייתא דחגבים וצרעין דס"ל דאפילו אין במינן ניצוד חייב, דבלא"ה לרמב"ם מתניתין היא דלא כהלכתא דהא מתני' אתיא כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור והרמב"ם פסק כר' יהודה. ואף דבזה לא מצינו פלוגתא אלא חכמים דברייתא דחגבין וצרעין, ס"ל לרמב"ם דהלכה כחכמים דברייתא. וריב"ז דאמר חוששני לו מחטאת ס"ל נמי דאפילו אין במינו ניצוד חייב, ולא קיי"ל כוותיה אלא כמתני' דכופין קערה. ולרמב"ם דס"ל משאצ"ל חייב ע"כ צ"ל הטעם משום דאין במינו ניצוד. ודברי המ"א שם בלא"ה אינם מובנים כיון שכתב דהוי אין במינו ניצודו א"כ קשה למה צריך שינוי, ועוד למה לרפואה חייב, ולענ"ד מוכח ג"כ דהא אפילו דבורים שידוע שצדין אותן לצורך הדבש ואפילו הכי אמרינן בפרק משילין דהוי אין במינן ניצוד ועיין מ"א ס"ק ט' וכן כתבו כל האחרונים, וא"כ איך הדעת נותן לומר דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד כיון דלפעמים צדין אותן לרפואה, וכ"כ רש"י בהדיא במתני' ריש שמונה שרצים, ושאר שקצים כו' כגון נחשים ועקרבים:

ואמנם נראה דדעת רש"י דאזיל לשיטתו שכתב במתני' דשאר שקצים שאין במינן ניצוד, ואפ"ה לצורך חייב, דס"ל דלעולם לצורך חייב, דאע"ג דאין במינן ניצוד מ"מ כשצדן לצורך נקרא במינן ניצוד, ולכן צד נחש לרפואה ג"כ חייב. אבל לדעת התוס' דס"ל דכל שאין במינן ניצוד אפי' צד לצורך פטור, ע"כ צ"ל לדידהו דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד, וכן נראה שזהו דעת הרי"ף והרא"ש והטור וש"ע שכתבו דהצד נחש לרפואה חייב ואם שלא ישכנו פטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפי זה משמע דכל דבר שלפעמים צדן לרפואה או לאיזה צורך, נקרא במינו ניצוד. וא"כ בודאי צ"ע מאי שנא מדבורים דאמרינן דהוי דבר שאין במינן ניצוד, ובאמת הב"י כ' דדבורים הוי במינן ניצוד ותמהו עליו כל האחרונים וצ"ע. וצ"ל דס"ל דמה שאמרו שם סד"א במינו ניצוד כו' קמ"ל, ר"ל קמ"ל דהוי במינו ניצוד ודוחק, ומצאתי שכ"כ א"ר. ואפשר דדוקא דבורים אין במינן ניצוד דהא משמע שם בגמ' שכל זמן שיש חור בכוורת לא נקרא ניצוד וידוע שלעולם מניחין חור בכוורת כדי שיצאו ויבואו הדבורים, ואם כן לעולם אינם ניצודים:

 

[2] חידושי הריטב"א מסכת שבת פרק י - המצניע [דף צב עמוד ב]

 

והנכון דכל שהוא מנהג משונה לכל העולם ומפני [שהוא משונה לא] היו נוהגים כן כגון הא דהוצל, אף לדידהו לא מהני מנהגא ובטלה דעתם אצל כל אדם, וכשהמנהג אינו משונה והיו ראויים לנהוג בו שאר מקומות ואין נוהגים בו מפני [שלא רצו לנהוג כן, מהני] מנהגא למקום שנוהגים בו לבד, והיינו ההיא דחרופה וההיא דטבהקי, אבל היכא שמה שאין נוהגים בו כן בשאר מקומות אינו אלא מפני שאינם צריכים, ודאי מהני מנהגם לכל העולם, והיינו ההיא דקוצים בכרם שמקיימים בערביא שיש להם גמלים לרוב ואין נוהגים כן בשאר מקומות מפני שאין להם גמלים לרוב, והיינו דאמרינן מי דמי ערביא אתרא, כלומר אתרא דגמלי, וכבר פירשתיה במקומות אחרים בס"ד.