שאלות לחזרה אלול (א)
א. ש"ח, נושא שכר. והשואל האם חייבים הם לשמור החפץ? או שכל חיובם הוא מה שמפורש במתנ'--דיני שבועה ותשלומין?
יש מחלוקת ראשונים בדבר.
שיטת רש"י בב"ק דף מה המובא ברמב"ן לעיל בדף מב נראה שש"ח וש"ש חייבים לעשות פעולת שמירה והחיוב לשלם באה מפשיעותא שלא מילא החיוב זה. נראה מתוס' בב"ק דף כח ועוד מקומות שמדבר בחיוב אונס כעין אבידה ואונס כעין גניבה, שגם לתוס' יש לו שיטה כזו של דרגות שונות בחיוב שמירה דווקא ולא רק חיוב תשלומין.
הרמב"ן, רשב"א ורא"ש מחמירים יותר על ש"ש שיש לו חיוב לישב ולשמר בגופו וחייב באונס גמור של גניבה ואין פטור אפילו ע"י שמירה מעולה בחפירה בקרקע.
הר"י והרא"ש נראה שחולקים וסוברים שיש רק חיוב תשלומים על ש"ש לכל אונס של גניבה בלי שום קשר לחיוב שמירה. אבל יש פטור של "נשבה או נשבר או מת" שהוא רק גזירת הכתוב ולא דרגה של אונס שפוטרת השמירה.
הריטב"א הישנים מחלק בין פשיעה גמורה שכל שומר חייב לשמור כנגדו, ובין גניבה ואבידה שהם רק דרגות של חיוב אחריות על ש"ש כמו הדרגה של אונס גמור לשואל. אין חיוב לשמור יותר מפשיעה שהוא מטעם מזיק.
ב. הסבר היטב את המחלוקת רבה ואביי לגבי דין נטר כדנטרי אינשי בש"ש.
הראש ישיבה מסביר שיש כאן שני רובדים של פטור "נטר כדנטרי אינשי".
השאלה שנשאלה לרבה הוא בענין שהשומר לא הוציא כל המאמצים להגן על הבהמות בשעת רועתן. רבה פוטר הרועה כי הבעלים עצמם לםא עושים מאמצים כאלה בשעת רעיית בהמתם.
אז אביי שאל מה יהיה הדין אם הבעלים עוזבים בהמתם לגמרי בשעות קבועות במשך היום? האם אומרים שש"ש גם פטור בזמנים האלה מחמת הסברא של "נטר כדנטרי אינשי"?
רבה ענה שכן הוא הדין, אבל אפשר שאביי רק חולק על רבה ברובד אחד. יש חילוק בין שני סוגי רפיון בשמירה, ואביי סובר שרק בדרגה של מאמץ וטירחא יש פטור "נטר כדנטרי אינשי" על ש"ש. וחולק על רבה בענין שאין מקום לפוטרו משמירת החפץ לגמרי, למרות שהבעלים רגילים לעשות זה בשלהם.
אפשר שיש כאן ענין של חילוק בפטור "נטר כדנטרי אינשי" בין כששומר עדיין עושה שמירה כראוי אבל בלי טירחא יתירא, ובין כשהוא עושה פשיעה גמורה כמו עזיבת הבהמות לגמרי.
שיטת הרשב"א הסביר מחלוקת זו להפך כל הנ"ל. הוא מסביר שבשעות שהבעלים עוזבים הבהמות לגמרי הוא בגדר אונס ולא פשיעה גמורה בכלל. ואביי רק מקשה על רבה ברובד השני בשאין שעת אונס רק שיש לשמור ביתר אומץ אבל אין הבעלים עושים זאת בשלהם.
תשובות של רבה על כל הראיות שאביי מביא כנגדו הוא "התם בחזני מתא". נראה לפע"ד שהוא התשובה רק לטענה שא"א לומר ששומר שכר מותר לעזוב את השמירה לגמרי. התשובה היא שרק "חזני מתא" הם הם המחוייבים לא לעזוב את המשמר לרגע, אבל סתם שומרי שכר לא מחוייב עד כדי כך. והויכוח בין רבה לאביי הוא רק בנקודה זו.
לעומת אביי, שאר אמוראים שחלקו על רבה בהמשך הסוגיא משמע שגם או דווקא חלקו עליו ברובד השני של מאמץ בשמירה. רב פפא מחייב ש"ש מחמת ד"אבעי לעבורי חדא חדא"-- שהוא להדיא ענין של מאמץ בשמירה.
ג. באר היטב לפי רבה מהו גדר החיוב דש"ח וגדר החיוב דש"ש. ומה הם החילוקים והנ"מ בניהם.
נראה פשוט שבעדנא דעיילי וגנו אינשי, שיש פטור "כדנטרי אינשי", אין הבדל בשיטת רבה בין חיובי ש"ח וחיובי ש"ש.
כל ההבדלים ביניהם שייך רק חוץ מזמנים כאילו.
הרמב"ן, רשב"א וריטב"א אמרו שרבה גם סובר שדין ש"ש בעדנא דלא עיילי ולא גני אינשי הוא לישב ולשמר דווקא. ושמירה מעולה לא עוזר. הריטב"א מביא זה כאילו תרץ לקושיא: דאלת"ה, אין הבדל בין חיובי ש"ח לחיובי ש"ש.
אבל לכאורה יש לדון הטיב על זה, כי יש דרגה באמצע, של שמירה מעולה, שש"ש יכול להיות מחויב בעדנא דלא עיילי ולא גנו אינשי יותר משומר חינם ששמירה כראוי פוטרת.
גם הרשב"א הקשה על שיטה זו שא"כ, למה רבה אצטריך לאוקמה הברייתא דווקא בחזני מתא, ולא בשעה שסתם ש"ש יושב ומשמר?
הוא מתרץ שאביי לא מקשה על זמנים של אונס--שאפשר שיש שם באמת מקום לפטור, אלא מקשה רק על פטור של רבה מפעולות מאמצים יתירה בתוך תפקיד של שמירה.
אבל גם זה צ"ע כי התשובה של רבה שרק חזני מתא מחוייבים בזה לכאורה מראה שרבה באמת לא מסכים שסתם ש"ש מחויב במאמצים כאלה. ולכן מוכרח להקים הברייתא בחזני מתא דווקא אפילו אם אינו זמן של אונס.
ולכן צע"ג מאין מצאו הראשונים ההכרח שגם רבה מסכים ששיש חיוב "יושב ומשמר" בש"ש בעדנא דלא עיילי ולא גנו אינשי.
עיין בחבורה ששם הבאתי חידושי הרשב"א לבב"ק דף נז שמשמע שהוא חוזר מראיה זו בתוך שיטת רבה. ואפשר שהוא מחמת ההערות הנ"ל.
ד. באר היטב לפי אביי מהו גדר החיוב דש"ח וגדר החיוב דש"ש והנ"מ ביניהם.
אביי הקשה על רבה ועל הפטר של "נטר כדנטרי אינשי" לש"ש מברייתא שמגדיר "אילו הם האונסין ששומר שכר פטור עליהן: כגון 'ותפל שבא ותקחם ואת הנערים הכו לפי חרב." וגם, "עד מתי שומר שכר חייב לשמור? עד כדי 'הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה.
הראשונים מביא מהברייתות אילו שהם הם הדרגה של "יושב ומשמר" של חיובי ש"ש לעומת חיובי ש"ח. אז לכאורה אביי סובר שהחוב של ש"ש הוא שונה לגמרי מש"ח. שחיובו הוא לישב ולשמר בלי שום גדר של "נטר כדנטרי אינשי". משמע שהשומר חינם באמת יש לו הגדר זו של "כדנטרי אינשי.
ה. מה הדין לפי רבה על בעידנא דלא עיילי אינשי והקיפם מחיצות של ברזל. ומה הסבר של דין זה?
עיין שאלה ב'.
ו. האם יש לך מקרה שבו יהא מחלוקת בין הראשונים אם חייב או פטור-בין הרשב"א, הרמב"ן, והרא"ש.
הרמב"ן בדף מב סובר שבתוך החיוב לש"ש של "יושב ומשמר" יש פטור אונס הגוף כמו חולי או שינה. זה כמו שהוא בעצמו 'נשבה' ע"י ליסטים מזויין והפקדון נגנב או נאבד ממילא.
אבל הוא מבאר שאין זה פטור שמירה אלא הפקעה מדין שומר לגמרי באותו תקופה. ובגלל זה, אין עליו אפשרות של טוען טענת גנב.
הרשב"א חולק עליו כי הפטור 'נשבה' חל רק על הפקדון עצמו ולא על השומר. וגם משמע שהאונסין האילו הם גופא הנידון במחלוקת בין אביי ורבה בפטור "גנו בדגני אינשי", ופסקינן כאביי ש"ש חייב באונס כזה כל זמן שלא יושב ומשמר.
בשיטת הר"י והרא"ש שמדגישים על הדין "שם גניבה" שחייב בכל אופן אע"פ שהוא 'קרוב לאונס' חוץ מלסטים מזויין, הקצות החושן מדייק שהחיוב אחריות הזה חל רק על גניבה באונס ולא על אבידה באונס. באבידה, יש פטור אונסין רגילה, שאפילו שמירה מעולה של חפירה בקרקע מספיק לפטור ש"ש. הרמב"ן להדיא לא מחלק בין גניבה ואבידה והחיוב על ש"ש הוא לישב ולשמר נגד שניהם.
אז בקיצור:
הרמב"ן פוטר ש"ש באונסי הגוף כמו חולי, אבל מחייב ש"ש לישב ולשמר נגד גניבה ואבידה. הרא"ש פוטר מאונס דאבידה אבל מחייב בכל אונס דגניבה בלי גבול בלי תנאי של שמירה כמו יושב משמר.
והרשב"א מחייב באונס הגוף אבל פוטר בכל אונסים להפקדון עצמו בדרגה של ליסטים מזויין כל זמן שיושב ומשמר.
ביאורים בדברי הרמב"ם והשו"ע
א. ר"מ הל' שכירות פ"ב ה"ג.
באר דברי הר"מ וכל השגות הראב"ד עליו, וסכם את המחלוקת בהלכה זו.
הראשונים מצאו מקור לשיטת הרמב"ם מדיוק בלשון המשנה בב"מ דף נה: שש"ח פטור משבועה וש"ש פטור מתשלומין.משמע שש"ח עדייןחייב בתשלומין על פשיעה ורק פטור משבועת השומרים שלא פשע. רש"י גם משמע שפירש המשנה באופן זה.
ואלה דברי הרמב"ם:
ג ייראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן חייב לשלם שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין הגניבה והאבידה והמיתה וכיוצא בהן שאם היה שומר חינם על המיטלטלין ונגנבו או אבדו יישבע ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור משבועה וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבידה במיטלטלין פטור מלשלם באלו. אבל אם פשע חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מיטלטלין. ודין אמת הוא זה למבינים ובו ראוי לדון.
ד וכן הורו רבותיי שהמוסר כרמו לשומר בין באריסות בין בשמירת חינם והתנה עימו שיחפור או יזמור או יאבק משלו ופשע ולא עשה חייב כמי שהפסיד בידיים. וכן כל כיוצא בזה שהפסיד בידיים חייב על כל פנים.
יש לכאורה שני אופנים לפרש דברי הרמב"ם "שכל הפושע מזיק הוא".
1) שהוא דין מזיק בתוך הפרשה של שומרים של התורה
2) שהוא דין שומר בתוך פרשה של מזיק
הראש ישיבה טוען שהוא 1) מחמת שכל האוקימתאות של הרמב"ם הם בשומרים ולא בסתם פועלים שהשכירו לעשות פעולה ופשע ולא פעל.
וגם הראשונים הקשו על הרמב"ם מדין פטור פשיעה בבעלים, ואין כזה פטור בסתם פועלים. ואם אומרים שהרמב"ם סבר שהדין מזיק כאן הוא מיוחד לפרשת שומרים, אין מקום לקושיא זו.
כי באמת, אין דין "פושע" על סתם פועל שאינו גם שומר. יש רק דין "מזיק בידים". אבל מי שמקבל על עצמו שמירה, יש לו עוד פנים של הזיק דממילא שמחייב כמו הזיק בידים. והדין שמירה בבעלים יכול לפטור מזה ע"י גזירת הכתוב שהוא גם בתוך החידוש של הפרשת שמירה עצמה.
יוצא מזה חידוש גדול שהשומרים הללו, שהתורה מיעטן מדיני שמירה, לא מיעטן מפרשת השומרים לגמרי, אלא למקצת. ובזה הראש ישיבה הסביר איך בקבלת קנין בעלמא, השומרים הללו יכול לחזור להיות שומרים גמורים- אפילו להתחייב בשבועת שומרים לפי הכסף משנה- שהוא לכאורה דין רק לשומר של תורה בלבד.
אבל יכול לומר כדרך 2) וגם להסביר שהרמב"ם מחדש הדין זה של "כל פושע מזיק" דווקא כאן בשומר עבדים קרקעות ושטרות, בשאין פרשת שמירה. יש רק פטור שמירה בבעלים על שומר מטלטלין שהוא בתוך פרשה של תורה דשמירה ומבטל פרשת מזיק ועוקר הדין "כל פושע מזיק". הרמב"ם לא סובר שיש דין "כל פושע מזיק" בשומר מטלטלין בכלל. אז אין מקום לקושיא מדין פטור פשיעה בבעלים.
הראב"ד בהשגות טוען שאין מקום לחלק הדרשה שממעט עבדים קרקעות ושטרות בין שומר לשומר. אם יש בדרשה משמעות לפטור שומר שכר גם משבועה וגם מתשלומין, הדרשה פוטר כל השומרים משני הדינים גם כן.
הוא גם מקשה מדין פטור פשיעה בבעלים.
ונראה להסביר שהראב"ד סובר שאין דין "כל פושע מזיק", או, אם יש דין כזה, הוא דין בשומריםדווקא. ולכן, שייך פטור פשיעה בבעלים. ואם כן, כשהדין שומר נתמעט ע"י הדרשות, ממילא החיוב כל פושע מזיק גם כן נשמט ע"י הדרשות שמיעוט השומרים הללו מכל דיני שמירה. כי חידוש החיוב מזיק הוא רק ע"י פרשה של שמירה.
והרמב"ם סבר להפך. כל פושע מזיק הוא דין רק במי שאינו שומר בתוך פרשה של שמירה, ולכן, שייך דין פטור פשיעה בבעלים רק בשומר מטלטלין שהוא בתוך פרשה של שמירה. אבל בשומרים אילו, שאינם שומרים, חזר דיני מזיק עליהם ואין פטור פשיעה עליהם כלל, אפילו בבעלים.
ב. שו"ע סימן ש"ג סעיף ב' ג' י'. באר היטב דברי המחבר האיך מתאימים דבריו. וכמו"כ באר מה מוסיף הרמ"א בסעיף ג' והאם חולק עם המחבר.
לשון המחבר ורמ"א:
סעיף ב
"שומר שכר חייב בגניבה ואבידה.
וי''א שאפילו שמר כראוי ונתן הכספים תחת הקרקע בעומק מאה אמה, שאי אפשר לגנבם משם אם לא ע''י מחילות, או גם בעידנא דניימי אינשי ונגנבו, או קפץ עליו חולי ולא יכול לשומרה וכל כיוצא בזה, חייב. ואפילו הקיפו חומה של ברזל. ואפילו אם אילו היה שם לא היה יכול להציל, חייב בגניבה ואבידה, אלא אם כן היה שם ולא היה יכול להציל."
מלשון "חייב בגניבה ואבידה" משמע שהמחבר לא הולך עם הקצות החושן שמפרש בשיטת תוס' שיש חילוק בין גניבה ובין אבידה. אלא משמע כמו הרמב"ן ודעימיה שיש חיוב לש"ש לישב ולשמר נגד כל מקרה של אונס להחפץ. אבל הוא לא לגמרי כרמב"ן כי הרמב"ן פוטר הש"ש מאונס הגוף כמו חולי, והמחבר כאן מחייב. אלא יש לומר שהמחבר אוחז כמו הרשב"א דווקא, שגם מחייב באבידה באונס וגם מחייב באונס הגוף, נגד הרמב"ן וגם נגד התוס'.
אבל הסמ"ע בס"ק ג' נראה שלומד כמו הקצות בתוך שיטת המחבר לחלק בין אונס דאבידה ואונס דגניבה כדי לישב הסתירה בדבריו בין כאן לסעיף י' בענין האומדנא.
סעיף ג
"שומר שכר פטור מאונסים. איזהו אונס, בא עליו לסטים מזויין, אפילו אם גם הרועה מזויין, לפי שהליסטים מוסר נפשו יותר.
הגה: אם נפלה דליקה בעיר ונשרפו החפצים שהיה ש''ש עליהם, הוי אונס, אם לא היה יכול להציל בעצמו ולא על ידי אחרים (מרדכי פרק המפקיד ופ' השואל). ודוקא שיודע בודאי שנשרפו, אבל אם אינו יודע בבירור, רק שהיו בבית שנשרף, אינו יכול לישבע שנשרפו דדילמא עובדי כוכבים נכנסו וגנבו אותו, ולכן חייב לשלם אלא אם כן עובדי כוכבים הנכנסים הם ליסטים מזויינים, דאז ישבע שנשרפו או נגנבו בלסטים מזויינים, ופטור (שם)."
גם כאן המפרשים מסבירים שהרמ"א מחלק בין אונס דאבידה דפטור,כמו שריפה, ואונס דגניבה דחייב אפילו היה שם לא היה יכול להציל, חוץ באונס של לסטים מזויין.
לפי הסמ"ע הנ"ל, הרמ"א כאן לא חולק על המחבר, שגם הוא מחלק כנ"ל.
אפשר שהרמ"א מוסיף כאן הענין של ספק פטור אונס. הוא פוסק שאם לא ידוע בוודאי שהחפף היה נשרף באונס דאבידה, ואפשר שהיה כאן אונס דגניבה, הש"ש חייב לשלם. וכאן הדין יותר חמור מלקמן בסעיף י' ברועה שהניח עדרו ובא לעיר. כי שם יש תחילתו בפשיעה ואפשר שהפשיעה הוא מחייבת ועכשיו הרוצה ליפטר עליו הראייה. אבל כאן, אין פשיעה בכלל, ואעפ"כ הרמא מצריך וודאות של אונס דאבידה. ואולי הסובר כמו הש"ך לקמן בס"ק י' ששבועת הש"ש כדי להפטר מחיוב תשלומים הוא צריך להיות על צד הוודאי ולא מצד הספק.
