כתב ידו לאשוויה שטרא וקיום דבר שבערוה
א.
יש מחלוקת ראשונים בענין שטר הלואה הכתוב כתב ידו: אם יש לו דין שטר לעשות מלוה בשטר או אינו אלא ראייה בכתב והלוה נאמן לטעון פרעתי.
הרמב"ן והרשב"א בגיטין פו' מביא שיטת רש"י וסוברים שיש לו דין שטר גמור. אבל הרי"ף בסוף בבא בתרא והרמב"ם בהל' מלוה ולוה פרק יא' לכאורה סוברים שאין לו דין שטר.
רש"י שם מביא שני סיבות להסביר איך כתב ידו --בלי עידי חתימה ובלי עידי מסירה-- עושה דין שטר שהוא כמו עדות שנחקרה בב"ד בלי עדים:
1) "ולמאן דמוקי לה בגמ' כר' מאיר, איכא למימר דכתב ידו כמאה עדים דמי ולאו כדרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי"
2) "אלא כיון דכתב ידו הוא," וכתב ונתן" קרינא ביה ואע"ג דליכא עידי מסירה כשר מדאורייתא"
נראה שרש"י סובר כרבנו תם בדף ד' שחולק על הרי"ף וסובר שרבי אלעזר לא משווי שטרא בעידי חתימה, ורק מכשיר שטר בעידי מסירה.
ואם כן צריך עוד טעם להכשיר כתב ידו בגט-- כי הראיית עדים של הודאת בעל דין כק' עדים דמי לא סגי לאשוויה שטרא לרבי אלעזר אלא לרבי מאיר.
ואכן גם יש לומר שהרי"ף והרמב"ם צריך הטעם שני של רש"י אע"פ שהם סוברים ברבי אלעזר "אף" עידי מסירה כרתי ומועיל עידי חתימה לאשוויה שטרא. כי אליבם, כתב ידו בלבד אין לו דין ראיית עדים בכתב כמו עידי חתימה ואין עליו דין שטר. אז לאשוויה גיטא יש זקיקה לגזירת הכתוב להכשר גט הכתוב כתב ידו.
ובאמת מצינו ראשונים מובא בריטב"א ונימוקי יוסף ליבמות דף ל' שמסביר שהגזירת הכתוב "וכתב לה" הוא זה שמכשיר כתב ידו להחשיבו כעדים לאשוויה שטרא דגט, וגם כעדים לקיום דבר שבערוה גם יחד.
ולכן, בשטר ממונות שאין לו גזירת הכתוב הזה, לכאורה אין בכתב ידו דין שטר ממון אפילו לאשוויה שטרא.
אבל לפי הרשב"א, כתב ידו בממון יש לו דין שטר ע"י הודאת בעל דין כק' עדים דמי. ולכן, כל הצורך לגזירת הכתוב "וכתב ונתן" בגט, הוא רק להודיע שאין צורך לעידי קיום בכלל בגירושין. כי יש כבר דין עדים בשטר כתב ידו בלי שום הגזירת הכתוב.
ואכן זה מה שמצינו בחידושי הרשב"א בקידושין דף סה: --שעל ידי הגזירת הכתוב "וכתב לה", הדבר שבערוה של גירושין הוקש לשטר גמור של ממון שאין לו צורך לעדים לקיום הדבר. כי בממון, כתב ידו/הודאת בעל דין סגי לאשוויה שטרא בממון כיוון שאינו חב לאחריני. וזה צד של ממון שנלמד גזירת הכתוב "כי הוא זה" ואינו בכלל ממון שנלמד מגזירת הכתוב "על פי שנים עדים יקום דבר".
ויוצא מזה הסבר נפלא למחלוקת ראשונים בין הרשב"א שפוסל שטר קידושין הכתוב רק כתב ידו בלי עדים, ובין הריטב"א ונמוקי יוסף הנ"ל ביבמות שמכשיר שטר קידושין בכתב ידו בלי עדים.
כי לפי הרשב"א כל החיסרון בכתב ידו הוא רק עדות לקיום הדבר. אין שום חסרון בעדות לאשוויה שטרא. ולכן, הגזירת הכתוב "וכתב לה" איננו בא להשלים חסרון בדין עדות שבתוך שטר של כתב ידו. הוא בא רק להוריד הצורך לעדות לקיום הדבר מגירושין בכלל. וממילא מובן בעצמו שאי אפשר להוריד כל הצורך לעדות לקיום הדבר בקידושין גם כן! כי אם כן, אין לך שום דבר שבערוה שצריך עדי קיום! והגמרא מפורשת בקידושין דף סה: שיש צורך לעדות לקיום הדבר בקידושין לכל הפחות! וזה נראה גם כן שיטת הגר"א באבן העזר סימן לב'-- שעידי חתימה בלי עידי מסירה מועיל רק לגירושין ולא לשטר קידושין. כי בגירושין אין צורך לעדות לקיום הדבר ובקידושין יש צורך. ומן הסתם היינו אומרים שעידי חתימה רק עושין אשוויה שטרא ולא נחשב עדות לקיום הדבר.
אבל לפי שאר ראשונים הנ"ל, מסתבר מאוד שכתב ידו מועיל לקידושין כמו בגירושין. כי הגזירת הכתוב בא להוסיף דין עדות לתוך הגט ולהכשירו לגירושין. ובגלל שגט הוא גם שטר וגם דבר שבערוה שצריך עדות לקיום הדבר, אז ממילא הדין עדות שהכניס הגזירת הכתוב לתוך כתב ידו בגט לאשוויה שטרא גם צריך הכניס לכתב ידו דין עדות לקיום הדבר. וזה סוג חדש של עדות לקיום הדבר שמחדש הגזירת הכתוב הזה יחד אם אשוויה שטרא. וזה לא בא הוריד הדבר שבערוה של גירושין מהצורך לעדות לקיום הדבר. ולכן ע"י הקיש הויה ליציאה, יכולים לחדש סוג עדות לקיום הדבר ואשוויה שטרא לתוך שטר קידושין גם כן.
ואם כן- יכול להיות שחידוש זה מוגבל לשטר קידושין הכתוב בכתב ידו. ולאו דווקא שבעידי חתימה גם כן לאלו שחולקים על שיטת הרי"ף כמו ר"ת. ויהיה צורך לעידי מסירה אליבם, אע"פ שיש עידי חתימה.
עוד נפקא מינא מצאנו באבני מילואים בסימן לא' סעיף ב' שמביא שיטת הפוסקים שמצריכים העידי קיום לראות פני הכלה לפני מסירת הטבעת לקידושין. מקורם הוא מתשובת הרשב"א סימן תפה' שאומר בפירוש שעידי קידושין צריך ראייה ממש לא סגי בידיעה וחזקות ואומדנאות. (הרמ"א מביא תשובה זו להלכה באבן העזר סימן מא'.) ומתשובה זה משמע דבעי דווקא ראיית עדים ולא מהני עדות בידיעה לקיום הדבר.
אבל מאידך גיסא יש כמה ראשונים בגיטין דף יט' (תוס' רשב"א רא"ש ר"ן ורמב"ם) שפוסקים שאם מסר הבעל השטר גירושין לאשתו בלי קריאת העידי מסירה לפני כן, בדיעבד היא מגורשת אם קראו את הגט תיכף אחר כך. ואע"ג דבשעת מעשה, לא ידעו עדים, נראה מפסק זה שידיעת העדים סגי ולא בעי ראייה ממש.
והאבני מילואים מקשה שיש לכאורה סתירה בתוך שיטת הרשב"א מקידושין שמצריך עידי ראייה ממש לגירושין שעידי ידיעה סגי.
אבל לפי דברינו במה שכתב הרשב"א בחידושיו לקידושין דף סה' הנ"ל, הכל שריר וקיים. כי יש חילוק עצום בין גיטין לקידושין לגבי דין עדות לקיום הדבר. רואים מדין גט שנכתב בכתב ידו שמגרש אשה בלי שום עידי מסירה או עידי חתימה-- שדיני גירושין אין לו הג"ש "דבר דבר ממון" בכלל לחייב עידות לקיום הדבר. אלא שהוא הוקש לממון מצד "כי הוא זה" שהודאת בעל דין כבירור הדבר סגי. אז עידי ידיעה על הגירושין שקוראים את הגט מיד אחר המסירה מספיק לברר שהיה מעשה גירושין.
משא"כ בקידושין, שיש לו היקש "דבר דבר מממון" לגמרי שצריך עידי ראייה ממש ועידי ידיעה לא סגי. אז חייב העדים לראות פני הכלה לפני מסירת טבעת דווקא. כי ראיית פני הכלה אח"כ יהיה רק עידי בירור ולא עידי קיום.
ב.
אבל מצינו עוד שיטה בראשונים שמכשיר כתב ידו לגיטין וקידושין אבל בלי לסמוך על גזירת הכתוב "וכתב לה" בכלל. וזה שיטת הר"ן על הרי"ף בסוגיא דקידושין דף סה.
וזה צריך ביאור. כי ממה נפשך: אם הוא סובר כהרשב"א, שיש דין עדות בתוך כל כתב ידו לאשוויה שטרא ע"י דין הודאת בעל דין כק' עדים דמי, ואין צורך לגזירת הכתוב להוסיף עדות לשטר הכתוב רק כתב ידו, עדיין יש חסרון עדות לקיום הדבר. ולמה הוא כשר לקידושין שצריך עדות לקיום הדבר?
ואם הוא סובר שאין דין עדות לקיום הדבר בגירושין, איך יכול לומר שאין דין עדות לקיום הדבר בקידושין? וא"ת שיש דין עדות לקיום הדבר בתוך הכתב ידו לגירושין וקידושין כמו הראשונים הנ"ל, איך הוא יכול לחדש דבר כזה בלי גזירת הכתוב "וכתב לה"?
אלא יש לומר שהוא סבר בהרשב"א שבכל כתב ידו יש דין עדות לאשוויה שטרא ע"י דין הודאת בעל דין כק' עדין דמי. שהוא ראיית עדים בשטר. אבל מה נעשה עם החסרון עדות לקיום הדבר בשטר כתב ידו?
בזה יש לנו שיטת הר"ן על הרי"ף בגיטין בשיטת רבי אלעזר ש"אף עידי מסירה כרתי" שמחדש שעל ידי עידי חתימה, יש דין עדות ממש על המסירה לאשוויה שטרא.
ואם תומר לשיטת הר"ן שעידי חתימה זה הוא נחשב כעדות על המסירה ממש שמועיל לעדות לקיום הדבר גם כן, מוכרח שהוא מועיל בלי גזירת הכתוב של "וכתב לה"--כי מדברים על עידי חתימה ולא בכתב ידו!
אז יוצא שהדין ראיית עדים של הודאת בעל דין/כתב ידו --שמועיל כעידי חתימה לאשוויה שטרא כעדות על המסירה-- ממילא מועיל לעדות לקיום הדבר על המסירה גם כן כמו שעידי חתימה מועיל!
ורואים משיטת הר"ן בגירושין דף יט' שקריאת הגט אחרי מסירת הגט סגי לברר שהיה מעשה גירושין בלי עידי ראייה ממש. ואבני מילואים הנ"ל מסביר שזה הר"ן לשיטתו—שעידי חתימה הם עידי בירור על המסירה ובזה סגי לכל עדות לקיום הדבר—בין לגירושין ובין לקידושין. אז מובן ששטר קידושין בכתב ידו מספיק לברר הקידושין כמו עידי קיום.
אבל קשה כי הר"ן בא בשיטתו להסביר שיטת הרי"ף בעידי חתימה. אבל הרי"ף עצמו סבר שכתב ידו אין לו דין עדות בשטר ע"י הודאת בעל דין בממון. שטר הלואה הכתוב רק בכתב ידו אינו מלוה בשטר לפי שיטת הרי"ף.
אז צריך לומר שברי"ף עצמו, כתב ידו כשר לגירושין רק ע"י גזירת הכתוב כהראשונים הנ"ל. אבל שיטת הר"ן בתוך הרי"ף סובר שיש דין עדות בשטר ע"י הודאת בעל דין כהרשב"א. וזה מדוייק בחידושיו על גיטין פו' שמביא רק צד הראשון של רש"י ולא צד השני.
ג.
ואולי בזה יש להסביר איך עדות אשה ועבד ופסול לגבי מיתת הבעל כשר להתיר אשת איש –אע"פ שהוא דבר שבערוה.
לפי דברינו בשיטת הרשב"א, יש מיעוט בכל דין גירושין מעדות לקיום הדבר. הגזירת הכתוב של "וכתב לה" בא לעקור כל הצורך לעדות לקיום המעשה גירושין לגמרי.
ואם כן, ע"י המשנה ראשונה בקידושין שהאשה "קונה את עצמה בשני דרכים": גירושין ומיתת הבעל, יש לומר שגם גירושין וגם מיתת הבעל הוא סוג מעשה קנין להפקיעה אישות. ו"דבר דבר מממון" רק בא להוסיף דין עדות לקיום הדבר במעשה קנין אישות חדשה ולא להפקיע אישות ישנה. ולכן, מיתת הבעל אנו זקוק לעדות לקיום הדבר, ובירור בעלמא סגי.
אבל יש לדחות שכמו שמעשה זנות בעצמו אוסר אישה על בעלה בלי עדות לקיום הדבר-- כי מעשה זנות הוא עצם הדבר ואינו "דין" ואינו "חלות קנין" שצריך עדים לקיימו, כן מיתת הבעל מתיר אשתו לשוק בלי עידי קיום על העובדא- כי ע"י מיתת הבעל אין עוד קשר אישות במציאות בין בעל לאשתו, וממילא היא מותרת לשוק בלי "מעשה קנין".
מיהו יש לחלק בין מיתת הבעל למעשה זנות כי רואים מכל דיני ייבום שיש זיקה ואישות אפילו אחר מיתת הבעל. והאישות האלה ניתן ל"דינים" ו"חלות קנינים" להפקיעם אפילו אחר מיתה (ע"י חליצה)- אע"פ שביאת יבמה ע"י היבם קונה לכאורה בלי עדות לקיום הדבר כלל-כמו ביאת זנות. אבל אולי זה בגלל שקנין יבמה הוא המשך וחיזוק של האישות שנקבע כבר ע"י זיקת היבם במיתת הבעל. אבל להפקיע האישות האלה, תמיד צריך מעשה קנין וחלות דינים.
ועיין בנתיבות המשפט סימן לד' שמאריך על שיטת הרשב"א לפי דברינו.
