חבורה בענין קבורת המת בשבת בהגדרת מלאכה שאינה צריכא לגופא
א.
רוב ראשונים בדף צד'(רמב"ן,רשב"א, ריטב"א והר"ן) נוקט שיטת רש"י שהגדרת משאצ"ל הוא במעשה שאינו נהנה בו בעצמו אע"פ שהוא צריך לו. כי הצורך אינו אלא להסיר מעליו דבר שהוא מזיק לו ולא רצה שתבוא לו מעיקרא. אין זה צורך של הנאה ותועלת חיובי. זה צורך שכולו שלילי.
כל הראשונים הנ"ל (וגם תוס') הקשו על רש"י מכל הדוגמאות של מלאכת תיקון כמו תופר ובונה וקושר-- שהם לכאורה אינו תמיד בה מרצונו אלא בדיעבד אחרי שבמקרה נפל קלקול בדבר (שהיה תקין לגמרי לפני הקלקול).
חוץ מתוס' שנשאר בקושיא, כולם מתרצים שמלאכת תיקון הוא צריכה לגופה כי ההזק כבר חל בחפץ. המלאכה בא לשיפור ממצב שהוא כבר קיים עכשיו-- אחרי גמר הקלקול. עתה אתה מקבל הנאה מהתיקון בחפץ עכשיו ע"י מלאכה. אבל רש"י מדבר על פעולה של מניעת הזק בעתיד. אין כאן תיקון על החפץ עכשיו אלא הגנה על קלקול שיבוא אם לא עושה מעשה ההוא. והסרת מזיק מלבוא אינו נחשב כתיקון והנאה ממלאכה עצמה. זה כולו תועלת שלילי, ופטור.
והנה דבריו של הראשונים:
רש"י מסכת שבת דף צד עמוד ב
אף במוציא את המת לקוברו - ולא תימא לא פטר אלא במניחו לחוץ, דאין צורך לא לגופו של מוציא ולא לגופה של הוצאה, דאפילו הוא צורך המת - פטור.
חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף צד עמוד ב
פי' מלאכה שאינה צריכה לגופה כגון מוציא את המת אפי' לקברו שאין לו הנאה בהוצאתו ולא בקבורתו אבל ההנאה היא הטומאה שהוא מונע ממנו, וכן צידת נחש כדי שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אלא מניעת היזק ואין ההנאה והצורך בגופה של מלאכה, וכן כבוי הפתילה והגחלים לעולם מלאכה שאינה צריכה לגופה חוץ מפתילה שלא הובהבה שהוא צריך להדליקה ולכבותה והכיבוי הוא התיקון בעצמו, וכן במכבה את הגחלים לפחמין, אבל התופר ביריעה שנפל בה דרנא (ע"ה א') אע"פ שברצונו לא היתה נופלת שם דרנא ולא יבוא לעולם לידי אותה מלאכה, כיון שנפלה שם מ"מ צריך הוא לגופה של תפירה ונהנה בה, וכאן טעו אנשים ולכך כתבתיה.
חידושי הרשב"א מסכת שבת דף צד עמוד א
פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. פי' משום דאף זו מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי שאין לו הנאה לא בהוצאתו ולא בקבורתו, אבל ההנאה היא מניעת הטומאה שהוא מונעו ממנו בהוצאתו, וכן צידת נחש שלא ישכנו נקראת מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינו אלא מניעת היזק ואין לו הנאה בגופה של מלאכה, וכן כבוי פתילה וגחלים מלאכה שאינה צריכה לגופה שאין הנאה לו בגופו של כבוי, אלא בכבוי פתילה שצריך להבהבה וגחלים לעשות מהם פחמים שהוא צריך להדליקם ולכבותם והכבוי בעצמו הוא התיקון ממש, וא"ת אם כן תופר יריעה שנפל בה דרנא לא יהא חייב שאינו צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה, י"ל דמכל מקום כיון שנפל שם דרנא צריך הוא לאותה תפירה ונהנה הוא ממנה, כתולש מן המחובר דברצונו לא היה מחובר ואינו צריך שיהא מחובר כדי שיתלוש ממנה, ואף על פי כן מאחר שהוא מחובר צריך הוא לתלוש ונהנה הוא מאותה תלישה ממש ומלאכה הצריכה ממש היא, והמוציא ריח רע כל שהוא ששנינו בפרק אמר ר' עקיבא (צ' א') שהוא חייב, אף רבי שמעון מודה בה ובשהוציאו לצורך רפואה לגמר בריח רע והרבה עושין כן, וכן פירשה הר"ז הלוי ז"ל.
חידושי הריטב"א מסכת שבת דף צד עמוד א
פוטר היה ר"ש אף במוציא את המת לקוברו. פי' כי אע"פ שיש בו צורך המת וגם יש בזה מצוה, אפ"ה מלאכה שאינה צריכה לגופה חשיבא, כיון שאין לו לזה הנאה בהוצאה וקבורה זו, והנאתו אינה אלא מניעת הטומאה שהוא מונע מביתו, ודכוותה צידת נחש כדי שלא ישכנו (לק' ק"ז ב') חשיבא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כיון שאינו נהנה בעיקר הצידה ואין הנאתו אלא סילוק נזק, וכן במכבה את הנר (לעיל ל"א ב') כחס על השמן או על הפתילה או על הכלים שיש בהם דליקה, אין הנאתו בגופו של כיבוי אלא שנהנה לסלק נזק ע"י כיבוי זה, [ואינו חייב] אלא כשמכבה לעשות פחם שהוא נהנה בפחם עצמו בכבוי זה, ואם תאמר א"כ תופר יריעה שנפל בה דרנא (לעיל ע"ה א') לא יהא חייב שהרי אינו צריך לגופה של תפירה מחמת מלאכה הצריכה לגופה של תפירה לא נפל בה דרנא. +א"ה, הלשון צריך תיקון, וז"ל הרשב"א שאינו צריך לגופה של תפירה שברצונו לא נפל בה דרנא ולא היה צריך לאותה מלאכה.+ י"ל דהתם [כיון] דנפל דרנא בה מיהת מלאכה הצריכה לגופה היא כי נהנה הוא באותה תפירה מיהת, הא למה זה דומה לתולש מן המחובר, כי אע"פ שהוא אינו צריך שיהא מחובר וברצונו לא יהא מחובר עכשיו, מ"מ כיון שהוא מחובר צריך הוא לתלשו ונהנה הוא בתלישה עצמה, ואפי' בקוצר נהי דאינו צריכה מיד עד שיבא לידי אוכל, כיון שזה תיקון לאוכל בשעת האוכל יש הנאה בגופה של קצירה ממש, ולא אמרו צריך ואינו צריך לגופו אלא צריכה ואינה צריכה לגופה והוא מן הטעם שאמרנו, וכזה מפורש בספר המאור לרז"ה ז"ל.
יש בסוגיא שני ציורים של הוצאת המת של פטור לפי רבי שמעון.
1) ציור של המשנה –הצורך להוציא הטומאה מן הבית.
2) פוטר היה רבי שמעון אף בצריך להוציא את המת לקוברו. דהיינו, לטובת המת.
מפורשת שם שהמוציא מת לקוברו פטור לרבי שמעון. וזה עלה יפה בכל שיטות אלו הנ"ל- כי אין להקובר שום הנאה מעצם קבורת המת. ואע"פ שההוצאה הוא לכאורה לצורך גופה של המת, רבי שמעון מצריך שהצורך הוא להעושה מלאכה דווקא ולתועלתו אישי.
הראשונים כמו הרשב"א והריטב"א כאן בדף צד' לענין קבורה ולקמן בדף קה: וקו. בענין קורע על מתו בשבת, מעיר בשיטת רש"י שאפילו לצורך חיוב מצוה של "מת מצוה" אינו נחשב צריכא לגופה של הקוברו בעצמו.
וזה לשון הריטב"א הנ"ל: "כי אע"פ שיש בו צורך המת וגם יש בזה מצוה, אפ"ה מלאכה שאינה צריכה לגופה חשיבה כיון שאין לו לזה הנאה בהוצאה וקבורה זו..."
אז רש"י אינו מחייב בכל מלאכה שהוא עושה מחמת כבוד המת. נראה להדיא שגם קבלת "שכר מצוה" אינו נחשב מספיק צורך ותועלת להעושה מצוה לגבי מלאכה שצריכה לגופא. זה יוצא ממה שהראשונים מבין במחלוקת בין רש"י ותוס' בסוגיא דקורע על מיתו בדף קה':
חידושי הרשב"א מסכת שבת דף קה עמוד ב
חמתו אחמתו נמי לא קשיא הא רבי יהודה הא רבי שמעון. ונראה מדברי רש"י ז"ל דהשתא דאתינן להכי מתו נמי דמתניתין היינו רבי שמעון ואפילו במת דידיה דבעי אבולי עליה, דמלאכה שאינה צריכה לגופה [היא] כהוציא את המת לקוברו (לעיל צ"ד ב'), אלא דמעיקרא קא מהדר לאוקומה כולה כחד תנא ולאוקמינהו מתניתין וברייתא כר' יהודה, וכיון דלא אפשר ליה לאוקומיה חמתו דמתניתין ודברייתא כחד תנא הדרינן ומוקמינן כולה מתניתין דהיינו מת וחמתו כרבי שמעון ודברייתא כרבי יהודה.
ובתוספות מפרשים דלעולם מתו אמתו צריכינן לתרוצי כדתרצינן, דאי במתו ממש שראוי להתאבל עליו אפילו רבי שמעון מודה דחייב דמלאכה הצריכה לו מיקריא הואיל ומצוה קא עביד, ואינו מחוור דאם כן אף המוציא את המת לקוברו יהא חייב דמצוה קא עביד, ודוחק הוא לומר דהתם לא רמי עליה ממש להוציאו דאפשר על ידי אחרים אבל קריעה הוא חייב בכך, דמת מצוה מאי איכא למימר ואנן המוציא את המת סתמא תנן.
חידושי הריטב"א מסכת שבת דף קה עמוד ב
אלא חמתו אחמתו קשיא. ופרקינן לא קשיא פי' דמתני' דקתני פטור ר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור וברייתא דקתני חייב ר' יהודה, וא"ת אם כן אמאי מוקמינן [מתני'] דקורע על מתו באיניש דעלמא דאינו חייב לקרוע עליו, דהא אפילו במתו ממש או על חכם או כשר או דקאי בשעת יציאה נשמה אתיא, כיון דמתני' ר' שמעון היא, דהא קריעה על מת מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, פרש"י ז"ל דאין הכי נמי אבל מעיקרא הוה מהדרינן לאוקמי מתני' לדברי הכל ואפי' לר' יהודה, אבל כיון דהאי חמתו [ע"כ] אית לן לאוקמה כר' שמעון אתיא אפי' על מת שחייב לקרוע עליו, שאין קריעה מלאכה הצריכה לגופה אלא כשקורע על מנת לתפור, ובתוספות פירשו דהא ליתא כיון דאיכא מצות קריעה מלאכה הצריכה לגופה הויא, הואיל ומצות קריעה היא, והקשו בתוספות עליהם דהא קבורת מתים איכא מצוה ופוטר בה ר' שמעון כדאיתא בפ' המצניע (צ"ג ב'), וכי תימא דשאני קבורה דאיפשר על ידי אחרים מת מצוה מאי איכא למימר, [ו]בכל מת אמרינן דפוטר ולא אשכחן ליה בהא חיובא אלא במוציא מר לחפור בו (צ"ד ב').
חידושי הרשב"א מסכת שבת דף קו עמוד א
ואכתי קשיא לי כיון דקיום מצוה לא חשיבא לה תיקון בגופו של דבר ומלאכה שלא לצורך הוא, אם כן קבורת מת מצוה תדחי שבת, ובשלמא לרבי יהודה כיון שיש תיקון אצל המת אסור וכל שכן דליכא [ב]חפירה בקרקע קלקול [כולי האי], אלא לרבי שמעון קשיא, וי"ל דלרבי שמעון אין הכי נמי דשרי, והא דאמרינן התם קבורת מת מצוה תוכיח שאינה דוחה את השבת, דלא כרבי שמעון דלרבי שמעון ודאי דוחה, ותדע דבפרק המצניע (צ"ד ב') פוטר היה רבי שמעון במוציא את המת לקברו, וכללא כייל אפילו במת מצוה, זה נראה לי לפי שיטת רש"י ז"ל.
ואפשר שיוצא מזה חידוש עצום-- שתנאי בצריכה לגופא הוא שהפעולה יהיה נצרך אישיות של הפועל בעצמו.
ואם כן, אולי יש לומר כל שוכר ופועל שעושה מלאכה בעבור בעל הבית השוכר פועלים-- גם כן אינה צריכה לגופא-- אם הפועל אינו מקבל תועלת עצמית מהמלאכה שהוא עושה.
ומצאתי דמות זה בסברת מהרי"ק בשורש קלז' ביהודי שמאיימין עליו אונס מיתה לעשות מלאכה בשבת. היהודי אינו עושהו לתועלת עצמי בכלל--רק לסלקו מעליו אונס מיתה. וזה ממש "דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לו" כלשון רש"י במשנה צג.
או יש לומר שקבלת שכר ממון נחשב לתועלת עצמי למלאכה—כי הוא רוצה לעשות מלאכה באופן טוב ומהודר כדי לקבל תפקידים אחרים בעתיד-- ורק במצוות אומרים ש"לאו ליהנות ניתנו". ואז דווקא בפעולת מצוה נחשב אינה צריכא לגופא, וצ"ע.
אח"כ מצאתי בתשובת אגרות משה או"ח חלק ד' סימן עט' בסוף דבריו וז"ל:
"אבל לומר שעל ידי זה [קבלת שכר מלאכה] יהא מלאכה הצריכה לגופה, אין זה נכון לע"ד".
אפשר שזה נוטה לדברי.
אבל האגרות משה דן בסברא של המהרי"ק באריכות במקום אחר בח"א סימן קכא':
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קכא
וצריך לומר דכוונתו דכיון שהוא מצד פחד העכו"ם אין נוגע לו כלל מחשבת העכו"ם שהוא לאכילה דמחשבתו היא להנצל מהפחד במה שיעשה הבשול והקצירה והוי זה כמבשל וקוצר שלא לצורך כלל אלא לזרוק לים שיש להחשיב א"צ לגופה דלדידיה אינו כלום צורך האחר כשאינו רוצה בצורכו ול"ד לעושה לצורך אכילת אחר שרוצה בהנאתו שודאי נחשב צריכה לגופה משום דאכילת האחר שרוצה בזה הא הוא צורכו אבל הכא אין אכילת העכו"ם צורכו אלא סלוק הפחד צורכו שזה הא הוא רק בהמעשה שעושה אף בלא תכלית שיאכל העכו"ם.
ולפי כל זה נראה לומר שיש נפקא מינא בציור שאדם יתפטר מתפקידו ויפסיד מקור פרנסתו אם לא יבוא לעשות מלאכתו בשבת. אם כל הנאה ותועלת ממלאכתו הוא להסיר הנזק של שטר פטורין מעליו-- ואינו מקבל שום תועלת חיובי המלאכה שעושה בשבת-- נראה שלפי רש"י ודעימיה יהי פטור אבל אסור מחמת מלאכה שאינה צריכה לגופא.
אבל אם יקבל שום תועלת חיובי מחמת המלאכה בעשיית תפקידו—כמו שהוא ימצא יותר חן בעיני ההנהלה-- וזה גורם לעלייה בדרגתו ושיפור במצבו במפעל בעתיד, יש בו חילול שבת דאורייתא.
ב.
עיין בהמשך הסוגיא בדף צד' שמבררת הגמרא באיזה סוג של צורך רבי שמעון מחייב עליו:
"אמר רבא ומודה רבי שמעון במר לחפור בו וספר תורה לקרות בו דחייב. פשיטא! דאי הא נמי מלאכה שאינה צריכה לגופא היא, אלא מלאכה שצריכה לגופא לרבי שמעון היכי משכחת לה? מהו דתימא עד דאיכא לגופו ולגופה, כגון מר לעשות לו טס ולחפור וספר תורה להגיה ולקרות בו. קא משמע לן."
יכול להסביר שלמסקנא, הגמרא פשוט מבאר שרבא מחייב כבר כשצריך "לגופיא"--לגופה של העושה מלאכה עצמו, ולא מחייב דווקא אם יש גם צורך לגופה של הדבר שנעשה בו המלאכה. ובזה יש דמיון להוצאה לצורך המת --שגם זה הצורך שאינו מעלה ומוריד בחיוב מלאכת שבת.
אבל עיין בחידושי הריטב"א והשיטה לר"ן שמפרש המסקנא הוא:
"קמ"ל דבחדא סגי דהוי לגופיא או לגופה דבהכי חשיב מלאכה שצריכה לגופה. ולאפוקי אינה צריכה לגופה כגון מוציא את המת אפילו לקוברו שאין לו הנאה מהוצאתו ובקבורתו אלא ההנאה היא מניעת הטומאה שמסתלקת בשביל המלאכה אבל אין הנאה במלאכה עצמה. וה"ה במוציא מר לחפור את הקבר דהיא מלשאצל"ג."
יש להקשות- אם הם הולכים לפי שיטת רש"י כנ"ל, איזה הנאה יש בהוצאה לגופה? לתועלת המר לתקנו ולעשות לו טס? האם זה דומה להוצאת המת לקוברו שרבי שמעון פוטר להדיא כי אין להוציאו שום הנאה בהוצאה זו?
אלא נראה פשוט שהוצאת המר לתיקון המר הוא לא לצורך המר כשל עצמו-- אלא לצורך ולהנאת בעליו שנהנה מכלים מתוקנים כדי לעשות מלאכתן על צד היותר טוב. אז שניהם—לגופיא וגם לגופה—הם סוף כל סוף למען הנאת ותועלת העושה מלאכה עצמו. או מיד, או אחרי סיום התוכנית ותהליך.
ונראה לומר שדברים אלו קרובים למה שכתב הריטב"א שהביא שיטת תוספות בדף עה' על שאלה של מלאכה הצריכה לגופה בכל מלאכת תיקון אוכלין לפני שהם ראויין לאכילה. אין העושה בכל מלאכות אלו, כמו זורע, קוצר, זורה, ומרקד, ולש, נהנה בכלל מיד מהאוכלין שהוא מתקן ע"י מלאכות אלו. הוא רק מכשיר הגרעינים לעיבוד בשלב הבאה עד שמגיעים לסוף התהליך שהוא האפייה.
וז"ל: "ושאלו בתוספות נטילת נשמה עצמה היכא הואי במשכן? דאי משום חלזון, הא אמרינן דלא חשיבא לחיובי עלה לא כר' יהודה ולא כר' שמעון. וכי תימא דאיתא משחיטת אילים מאדמים, מלאכה שאינה צריכה לגופא היא- שאין שוחטים אותם אלא לצורך העור ולר"ש פטור.
ותירצו: דכיון דאי אפשר להפשיט עור אלא אחר נטילת נשמה, ושוחט לצורך העור, מלאכה הצריכה לגופה היא-כקוצר וטוחן ובורר לצורך התבואה והאכילה."
וכעין דבריו כתב גם הרמב"ן בדף קז' ע"ש.
חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קו עמוד א
וכן זו שאמר רש"י ז"ל עצמו דאין לך מבעיר שאינו מקלקל ואפי' מבעיר עצים לבשל קדירה, אינו נכון שהרי גופה של אש צריך לו וכן במבעיר להתחמם שהנאתו וביעורו שוין, והחורש ותולדותיה אין הנאתו בעצמן ממש אלא שהן תשמישו של עולם להנאת דברים אחרים וכה"ג מלאכה הצריכה לגופה מיקרי, והרי בגמרא מפורש שאין טעמו של ר"ש מהבערה סתם אלא מהבערה דבת כהן ולא מחבלה דשוחט אלא ממילה.
ג.
עיין בסוגיא של המכבה את הנר בשבת דף כט-ל.
הגמרא בדף ל' מעיר שהסיפא שמחייב המכבה כחס על הנר או השמן או הפתילה, הולך לפי שיטת רבי יהודה-- שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. ואם כן, הגמרא שואלת, איך הרישא פוטר מי שמכבה מפני החולה שיישן? הגמרא מברר שהמשנה מדברת בחולה שיש בו סכנה דווקא וחיללול שבת מותר אפילו לרבי יהודה מפני פקוח נפש. ואע"פ שבאמת המשנה צריך לשנות שהוא פטור וגם מותר, איידי דבעי למתני חייב בסיפא, תנא נמי רישא פטור.
אחר כך הגמרא מקשה מברייתא של רבי אושעיא: "אם בשביל החולה שיישן לא יכבה. ואם כבה פטור אבל אסור." שמשמע מפורש שהוא מדבר בחולה שאין בו סכנה כי הוא נשאר פטור אבל אסור—אבל זה נגד שיטת רבי יהודה כי הוי מלשאצ"ג שמחייב באופן כזה.
הגמרא מתרץ שהברייתא הולך בשיטת רבי שמעון לבד.
אז יש לפנינו שני ציורים של מלאכה שאינה צריכה לגופה במלאכת כיבוי:
1) להציל מן הסכנות כמו גוים, לסטים, רוח רעה, שברישא
2) לחוס ולחסוך על חומר דליקה כמו נר, שמו, פתילה שבסיפא
הסוג הראשון הוא לגמרי כדי לשמור עצמו ממזיקים ולמנוע מנזק שבאה מבחוץ. ואין שום תועלת חיובי בעצם מעשה כיבוי.
הסוג השני הוא לעצור ולבטל המשך של הזק שכבר התחיל לפעול על החומר מעצם הדלקה. אבל שוב, אין למכבה שום תועלת חיובי בעצם הכיבוי.
נראה ששניהם ממש הגדר של רש"י הנ"ל מדף צג: "דברצונו לא בא לו ולא היה צריך לה". הכיבוי לא בא לשפר ולתקן ההזק אחרי שהדליקה עשה מה שעשה. אלא להפסיק ולמנוע יתר פעולת הזק להבא.
אבל יש לעיין היטיב בציור שבאמצע המשנה בין הרישא לסיפא--של מכבה מפני החולה שיישן: האם הוא רק מונע "הזק" של האור? או אפשר שהכיבוי אור הוא צורך חיובי ותיקון במצב של החולה כדי שיישן-- כמו שאר תחבולות של רפואה שהם מפורש מלאכות שצריכים לגופא?
יש ראיה לצד שני-- כי כבר שנוי במשנה כיבוי "מפני רוח רעה". והרמב"ם בפירוש משניות מסביר שהאור ממש מזיק לבני אדם שיש להם חולי נפש כזה. שם, האור הוא פועל הזק והכיבוי אינה אלא הצלה ומניעה מהמשכת הנזק כמו שאר דברים של המשנה.
אז לכאורה כיבוי מפני החולה שיישן מיותרת לגמרי אם הוא רק מניעת נזק של אור לחולה שצריך לישון.
אלא מסתבר שכיבוי לחולה שיישן הוא באמת צריכא לגופא של כיבוי לתקן ולשפר המצב הגרוע שכבר קיים אצל החולה.
ואם כן, למה בברייתא של רבי אושעיא מובא בפירוש שרבי שמעון פוטר בחולה שאין בו סכנה? הוא ממש צריכה לגופא שהוא תועלת חיובי לחולה שיישן!
עיין בנוסחאות של משנתינו בראשונים. לרוב ראשונים, הרישא מובא באופן שוה לכולם: מפני גויים, מפני ליסטים, מפני רוח רעה, מפני החולה שיישן—פטור.
אבל להרמב"ם ורע"ב בפירוש המשניות, והרא"ש בהלכות, מביא חילוק בין תלת קמאי ובין הרביעי: "או בשביל החולה שיישן—פטור" והריטב"א משיג עליו לדחות השינוי בנוסחאות
התוס' רעק"א למשניות מביא הסבר לשינוי זה בנוסח מספר שושנים לדוד: שבכל תלת קמאי, המסוכן הוא עושה את הכיבוי לעצמו. אבל בחולה שיש בו סכנה, מסתמא יש אחרים על ידו שמשגיחים על מצבו של החולה והם צריכים לכבות בשבילו.
אם כן, עדיין קשה לומר שהמשנה ישנה את שיגרת לשונו אם אין משמעות הלכתי בפרט הזה.
עיין בפירוש המשנה להרמב"ם שנראה שחולק על גמרא דילן הנ"ל ומתקן: "מפני נכרים, מפני לסטים, מפני רוח רעה פטור. ואם בשביל החולה שיישן מותר." דהיינו, שלש קמאי הם מדברים במצב שאין בו סכנה ואין מלאכת שבת הותרה להצילו. והכיבוי שלהם פטור אבל אסור. רק בחולה שיש בו סכנה הכיבוי פטור ומותר.
ואם כן, הפסק של "פטור" הוא לפי שיטת רבי שמעון והרישא אינה אליבא דרבי יהודה! וכ"כ רבנו פרחיה, שיטה לר"ן, ורבי יהונתן הכהן מלוניל. ותמה עליהם מלאכת שלמה שזה נגד גמרא דילן בדף ל. (עיין בשיטה לר"ן באריכות שמבין שהגמרא רק מפרש על הצד שהרישא לא חולק על הסיפא-- ולא כמו שהוא בפשטות שהוא אכן אליבא דרבי שמעון.)
אבל מה שיוצא לעניינינו מכל זה הוא שבמכבה בשביל החולה שיישן בתוך שיטת רש"י הנ"ל, בחולה שאין בו סכנה בברייתא, הפסק של "פטור" מובן דווקא מפני שיש שם אחר שמכבה בשביל החולה-- ולא החולה עצמו. כי הכיבוי לחולה שיישן הוא לתועלת חיובי וצריכא לגופא של כיבוי לרפואתו. אז נראה שרק אם יכבה בשביל אחר ואינו נהנה בעצמו מהמלאכה שעושה, הוא נכנס לגדר של מלאכה שאינה צריכה לגופא-- כמו המוציא את המת לצורך המת. ולכן הכיבוי פטור אליבא דרבי שמעון.
ואם זה, מובן היטיב למה המשנה משנה את לשונו מתלת קמאי לומר "בשביל החולה שיישן".
ד.
כדאי להעיר שרבנו יהונתן מלוניל חולק להדיא על חידוש זו שיוצא מחוך שיטת רש"י בהמשך פירושו למשנה בדף כט: וז"ל:
"וסתמא זו כרבי שמעון דסבירא ליה במוציא את מת לקוברו שהוא פטור משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, כלומר, שאין המת צריך לו כלום ברה"ר. דלא משכחת הוצאה הצריכה לגופא אלא שאם הוציא הכלי לרשות הרבים והכלי עצמו צריך לו ברה"ר. כגון הוציא מרה לרה"ר לחפור...או ככר לרשות הרבים שיהנה בו ברשות הרבים. או הוא או חבירו."
מפורש הוא שאפילו מלאכות שנעשה בשביל חבירו-- ולא נהנה בעצמו כלום-- הוא גם נחשב מלאכה הצריכה לגופה. אבל דרך אגב יוצא מדבריו דרבנו יהונתן מסכים שיש תנאי שהמלאכה נעשה לצורך ולתועלת שום אדם. אין עשיית מלאכה סתם מחייב בלי שום תועלת למישהו. וזה כמו שיטת רש"י נגד שיטת תוס' בדף צד'
אבל זה מפורש להדיא נגד הירושלמי פרק י' הל"ה שמובא ברמב"ן ורשב"א בדף צד'- שיש אפשריות רחוקות בהוצאת המת שהוא צריכה לגופא—דהיינו לתועלת אישי-- כמו אם צריך להאכילו לכלבו שבחוץ.
וגם השיטה להר"ן בדף צד: מפורש שאין בצרכי המת שום גדר של מלאכה הצריכה לגופה.
וז"ל: "ולאפוקי אינה צריכה לגופיה ולגופא כגון מוציא את המת אפילו לקוברו. שאין לו הנאה בהוצאתו ובקבורתו אלא ההנאה היא מניעת הטומאה שמסתלקת בשביל המלאכה. אבל אין הנאה במלאכה עצמה. וה"ה במוציא מר לחפור את הקבר דהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה."
וגם המאירי מביא שיטה זו:
בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף צד עמוד ב
כבר כתבנו שיש קצת מפרשי' שפוסקי' כר' שמעון שאינו חייב אלא במלאכה הצריכה לגופה מעתה המוציא את המת פטור ולא סוף דבר להניחו ברה"ר אלא אף לקברו כמו שביארנו אבל המוציא את הקרדום לחצוב בו או את המר לחפור בו או את הספר לקרות בו הרי זה מלאכה הצריכה לגופה ואין צריך לומר אם היא צריכה לגופה כגון מר לעשות לו טס ר"ל שנרצף פיו וצריך להוסיף עליו כמין טס דק שיהא ראוי לחפור או את הספר להגי' בו וזה שאמרו במר לחפור בו לא סוף דבר בחפירת שדהו אלא אפילו לחפור בו קבר למת וכן מוציא מטה להניח בה את המת חייב ויש חולקין בשני אלו וכוללים אותם עם מלאכה שאין צריכה לגופה:
ואם כן, צריך עיון טובא איך רבנו יהונתן מפרש "מוציא המת לקוברו" באופן "שאין המת צריך לו כלום ברה"ר" כדי לפוטרו? כי פשוט משמעות של "לקוברו" הוא שאכן יש צורך להמת להוציאו מתוך בית של בני אדם לתוך רשות הרבים כדי להספידו כראוי וללוותו לבית החיים!
ה.
עם היסוד הזה שייסדנו בשיטת רש"י שצריכה לגופה הוא שיש להעושה מלאכה עצמה תועלת והנאה מהמלאכה ולא בשביל אחר, יכולים לתרץ קושיית הגרעק"א שמצא סתירת ברש"י.
רש"י אחד נמצא בדף עה: "וכי מודה רבי שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מתרמי ומיהו אכווני לא מיכוין." מפורש בדבריו שאפילו בלא איכפת ליה המלאכה, חייב משום פסיק רישיה.
ורעק"א מקשה מרש"י בדף קג' בתולש עולשין. שם המשנה פוטר מי שבא ללקוט עשבים כל שהוא כדי להאכיל בהמתו ואינו מכוון ליפות הקרקע. הגמרא שואלת שייפוי קרקע שיעורו בכל שהו ואם הוא מלקט משהו משדתו הוא בהכרח מייפה קרקע שלו וחייב מדין פסיק רישיה.
הגמרא מתרצת שמוקמינן במי שמלקט בארעא דחבריה. ורש"י מפרש שם: "לא איכפת ליה ליפות." וקשה כי גם בדלא איכפת ליה יש חיוב מחמת פסיק רישיה.
אבל לפי דברינו נוכל לתרץ שרש"י שם בדף קג' לא בא לפרש שיש כאן פטור מחמת דבר שאינו מתכוון כבדף עה'. אלא הוא סובר כמו תוס' שם דבף קג'- שהפטור של "ארעא דחבריה" הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. והגדר של מלשאצל"ג הוא הוא כנ"ל- שלא איכפת ליה –אינו נהנה מהיפוי קרקע בעצמו בגלל שהוא עושה המלאכה בשדה של חברו. ואינו מייפה השדה שלו ואינו מקבל שום תועלת. הציור של הגמרא הוא שהמלאכה נעשה בשביל חבירו, אבל רש"י מפרש שהיסוד של הפטור הוא כמו שאר ראשנים שם (תוס' ורמב"ן) מכיוון שהעושה המלאכה אינו נהנה ממנו בכלל-"לא איכפת ליה".
תוספות מסכת שבת דף קג עמוד א
בארעא דחבריה - פי' דהויא מלאכה שא"צ לגופה.
חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קג עמוד א
לא צריכא דקעביד בארעא דחבריה. פי' ולא צריך ליפויה והו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עלי' וברייתא ר"ש היא, כנ"ל, ועוד אכתוב דעת בעל הערוך בס"ד.
לסיכום:
רואים שלש מקומות במסכת שבת שכשאדם עושה מלאכה גמורה --לשם תכליתו שיהיה במשכן—אבל המלאכה נעשית בשביל אחרים ואין העושה מקבל שום הנאה ותועלת אישי מהמלאכה, יש פטור מחמת שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופא.
מצינו זה בעיקר בדף צד' בסוגיא דקבורת מת, וגם בדף ל' במכבה נר בשביל החולה שיישן (בענין שאין בו סכנה דווקא), ובדף קג' בתולש עולשין בארעא דחבריה.
הראשונים מפורש שאין קבלת שכר מצווה ע"י מלאכה בשבת נכלל בתועלת עצמי לחייב עליו, וראינו בפוסקים שמלאכה שנעשית בשביל אחרים כדי למנוע הזקם או פגיעתם רעה גם כן נכלל בגדר של מלאכה שאינה צריכה לגופא.
