חבורה בענין הקנאת הגט לבעל לפני מסירת הגט והקנאת הגט לאשה כמעשה נתינה לגירושין
א.
יש גזירת הכתוב "וכתב ונתן" שהבעל צריך להיות שייך בכתיבת הגט ובעל הממון של הגט לפני מסירתו לאשתו.
וזה נראה מסוגיא של דף כ' ע"א וע"ב—שאע"פ שתקנו חכמים בב"ב דף קסח' שהאשה נותנת את השכר לסופר לכתיבת הגט משום עיגון, מ"מ, אקנויי אקנו ליה רבנן ההיא פשיטי דספרא של האשה לרשות הבעל—שיהיה כתיבת הגט נעשית על ידו ולא על ידה. וגם צריך שעצם הגט יהיה ברשותו ובבעלותו של הבעל בממנות. ולכאורה שניהם נעשה ע"י דאקנו ליה רבנן ההיא פשיטי דספרא.
אבל יש לחקור מהו נכלל בדין "וכתב" שהכתיבה הוא יהיה מחמת הבעל ולא מחמת האשה—עצם הפעולה ומעשה כתיבה של הסופר? או רק החומרי כתיבה כמו דיו, קולמוס, וקלף שצריך להיות מנכסי הבעל.
עיין בנמוקי יוסף על הרי"ף בב"ב (דף עז: בדפי הרי"ף) וז"ל:
"וכתב ונתן" משמע שהבעל הנותנו הוא מכתיבו-- שפורע שכרו. "והשתא שהאשה נותנת השכר כי היכי דלא נשהייה" ליתן לה גט בשביל שכר הסופר ובין כן תתעגן. והא דכתיב "וכתב ונתן" לא קשיא, דצוואת כתיבה קאמר.
וכל זה תמוה כי בתחילת דבריו הנמוקי יוסף מגדיר הדין "וכתב" במעשה כתיבת הגט—שהבעל צריך להיות שייך לעצם הכתיבה והוא נעשה ע"י נתינת השכר לפעולת הסופר. אבל אחרי התקנה, הגדרת הדין "וכתב" נשתנה! ציווי הבעל סגי!
וגם תמוה שהנמוקי יוסף לא התייחס לסוגיתינו בגיטין דף כ' שעשו תכמים הפקר ב"ד כדי להקנות השכר סופר לבעל כדי לקיים דין זה של "וכתב" כמו שהיה לפני התקנה. ונראה מזה שציווי הבעל לא סגי.
אבל באמת מצאנו לכאורה סתירה בכמה הראשונים בענין זה. משמע מכמה ראשונים (רמב"ן ריטב"א ר"ן נמוקי יוסף בגיטין) שמחד גיסא, העברת פשיטי דספרי לרשות הבעל ע"י הפקר ב"ד מועיל להשתייך הבעל לעצם מעשה כתיבה של הסופר. עיין בלשון של חידושי הרמב"ן שהתיקו הראשונים: "שהכל הוא מוכר לבעל באותו פשוט שנותנת היא לסופר בגט—בין קלף, בין דיו, בין טרחו ועמלו, ואקנויי אקנויה רבנן לבעל."
אבל בהמשך דבריו כותב שבמקום שיש כאן ציווי הבעל והקנאת הקלף והדיו ע"י מעשה משיכה ממש, אין עוד צורך להפקר ב"ד להקנות לו פשיטי דספרא. אז רואים כאן שמאידך גיסא, רק חומרי הכתיבה צריך להיות שייך להבעל יחד עם ציוויו. אבל עצם פעולת הכתיבה אין צריך לבא ממנו.
ועוד תמוה שכל הראשונים הנ"ל גם כתבו לקמן דף כא' שכשהאשה עצמה כותבת את גיטה-בקלף שלה--אין צריך שום הקנאת החומר להבעל לפני המעשה כתיבת הגט—רק אח"כ האשה הכותבת גיטה צריך להקנות לו הגט שלם לפני הנתינה שתהיה הגט ממון שלו בשעת נתינה. אבל נראה שהדין "וכתב" סגי בשליחותו שהיא עושה לבעל ע"י ציוויו לכתוב הגט.
ואם כן, צע"ג למה צריכים חז"ל להקנות הפשיטי דספרא להבעל קודם הכתיבה בכלל? כי בכל גט מוכרח הוא שהסופר כותב מחמת ציווי הבעל כשלוחו. וע"י זה רואים יש להבעל הדין "וכתב" כמו כשהאשה עצמה כותב הגט בחומרי כתיבה שלה כנ"ל.
אלא נראה לומר שיש כאן חסרון רק בדין "ונתן" אם האשה נותן שכר לכתיבת הגט, ולא בדין "וכתב". כי אע"פ שתמיד יש כאן ציווי הבעל, והסופר הוא שליח של הבעל לכתוב הגט מחמתו, אבל אם האשה משלם כסף בשביל עצם הגט, האשה נעשה בעלת הגט גמור בממונות ע"י זה. ולכן, אין לבעל ולסופר שום בעלות ממון על עצם הגט. וממילא אין בכח הסופר להקנות הגט לבעל להיות שלו לפני המסירה-- כי הגט אינו של הסופר להקנותו לו! האשה היא היא שצריך להקנותו לבעל-- כי הגט הוא שלה בלבד. ובדרך כלל, האשה רק משלמת הממון לפני הכתיבה והולכת לדרכה. היא רק מופיע אח"כ לקבל הגט מהבעל-- בלי הקנאתה לו מראש. וא"כ, יש כאן חסרון "ונתן" לגמרי! אז תיקנו חז"ל העברת פשיטי דספרא לרשות הבעל כדי שהוא יהיה בעל הממונות של עצם הגט לפני המסירה. העיקר כאן לא מחמת הדין "וכתב" כי ציווי ושליחות תמיד סגי לזה. אלא מחמת הדין "ונתן".
משא"כ כשהאשה עצמה כותבת את גיטה, אז היא זקוקה למסור הגט להבעל בעצמה לפני הנתינה. ומסתמא אז היא מקנה עצם ממונות של הגט לבעל. כי האשה כאן להקנות מה שכתבה משלה לרשות הבעל לפני המסירה.
ונראה ע"פ זה להסביר מחלוקת ראשונים המובא בהגהות אשר"י בסימן כ' במקום שהבעל נותן להסופר החומרי כתיבה משלו, אם הוא צריך לתת רק הקלף והדיו משלו ולא הקולמוס, או גם הקולמוס. ויש לומר שזה מחלוקת בדין "וכתב" שאם סגי בציווי הבעל ושליחותו של הסופר בכתיבת הגט, או שיש גם צורך להשתייך הבעל לעצם מעשה כתיבה. בזה תלוי אם הבעל צריך לתת גם הקולמוס—להשתתף בעצם פעולת הכתיבה? או רק הקלף והדיו שהוא כל החומר של החפצא של הגט צריך להיות משל הבעל לדין "ונתן". אבל מדין "וכתב" ציווי הבעל ושליחותו של סופר סגי.
אבל לפי ר"ת שצריך גם נתינת הקולמוס משל הבעל, צריך עיון איך הוא לומד האוקימתא של המשנה "האשה כותבת את גיטה". כי מהסוגיא בדך כא' רואים שלא מדובר כאן באוקימתא שהבעל נותו לאשתו כל חומרי הכתיבה! אולי ר"ת יתפוס שיטת הרשב"א בסוגיין- שלפי רבא, הכל נקנה לבעל ע"י הפקר ב"ד הפקר—ור"ת יוסיף שחז"ל הקנו לו את הכל לפני הכתיבה דווקא--כולל הקולמוס.
ב.
יש מחלוקת ראשונים גדולה בין רש"י ושאר ראשונים בדף עז': איך האשה מקבל גיטה כשהגט מונח בחדר של הבעל. הגמרה אומרת שהאשה קונה החדר ע"י מעשה קנין חזקה וממילא קונה גיטה ומתגרשת. אבל באיזה קנין היא קונה גיטה ע"י קניית החדר שהוא בתוכו? רש"י שם כתב: "דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו, ותנן נכסים אין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה."
דהיינו, האשה קונה את גיטה יחד עם קניית החצר ע"י קנין אגב קרקע!
כל הראשונים חלקו עליו ואמרו פה אחד שכאן האשה מקבלת גיטה ע"י קנין חצר ולא ע"י קנין אגב.
כל הראשונים הסבירו שלא מסתבר שהוא קנין אגב קרקע כי הגמרא מוקים שהאשה דווקא יקנה מקום שהגט נמצא. וקנין אגב לא צריך צבורין בתוכו אלא יכול לקנות המטלטלין בכל מקום שהוא.
אבל קצת ראשונים (ר"ן וריטב"א) מוסיפים קושיא על קושיא זו על רש"י והעירו שבקנין אגב יש עוד חסרון של "ונתן בידה". וקנין חצר מועיל לקבלת הגט כי יש בו קנין מדין יד ממש.
ויש לעיין אם החומרה של הר"ן שולל כל שער קנינים חוץ מקנין יד וחצר דווקא? אולי "ונתן בידה" יכול לכלול כל דרך קנין שהבעל מקנה והחפץ באה ליד האשה כמו משיכה והגבהה לאפוקי קנין אגב, כסף, שטר, חזקה, וחליפין? וגם צריך לבדוק אם הבנה זו של הר"ן בדין של "ונתן בידה" לגבי סוגי קנינים מוסכם בשאר ראשונים שגם חלקו על רש"י ואינו מביא קושיא זו.
וקודם כל, יש לעיין בדרך כלל אם מצינו שאר קנינים שמועילים להקנאת הגט חוץ מקנין יד וקנין חצר בסוגיות הגמרא.
עיין במשנה בפרק שני בדף יט' שיש סוג גט שכותבין על קרן של פרה וידו של עבד, ורק נותנין את הפרה ואת העבד לאשה להתגרש בם וכשר. לכאורה משמע שאין כאן קנין יד או קנין חצר אלא קנין משיכה בעלמא. ובאמת המאירי בסוף הסוגיא שם על משנה רביעית מביא ירושלמי שמסתפק אם קנין מסירה בעלמא סגי במעשה גירושין או דילמא "הא דכתוב 'ונתן בידה' עד שיהא כולו בידה'. (וזה בדיוק סברא של הר"ן. אבל המאירי מסיק: "ולא העלו בה כלום אלא שנראה שכל שהקנהו לה דיו."
אז יוצא שאין הקפדה על קנין יד וקנין חצר שהוא מטעם יד דווקא להקנאת הגט לפי שיטת המאירי. אלא כל קנין שמקנה הגט לה מועיל. יוצא מזה לכאורה שגם קנין אגב יועיל!
אבל אין זאת אומרת שכל הקנאת הגט שאפשר מועיל לגירושין.
עיין שם בהמשך במאירי בביאור חלק ב' של משנה רביעית. שם מסביר שפסול מחובר לקרקע בגט הוא פסול בעצם-- ולא רק שמחוסר קציצה ונתינה. וז"ל: "אמר המאירי: אין כותבין במחובר לקרקע ואפי' נתן לה את הקרקע אינו כלום ד"ונתן" כתיב-דבר הנתן מיד ליד."
אז יצא שהקנאת הגט מוגבל לדין "ונתן" שהגט צריך להיות נכתב על דבר תלוש. זה לא מגביל דרכי קנינים כמו שיטת הר"ן הנ"ל אלא מגביל חפצא של הגט.
הרמב"ן והרשב"א מביא מחלוקת בענין זה בין הבבלי וירושלמי בענין פסול של גט מחובר בדף כא'.
לפי הבבלי אין הפסול במחובר בעם אלא אם צריך לתלוש הגט מן המחובר לפני מסירה. הפסול הוא רק במקום שהגט מחוסר קציצה. ולכן גם קציצת הקרן מן הפרה פסול אע"פ שהפרה בכלל הוא דבר תלוש. ומאידך גיסא, אומרים הרמב"ן והרשב"א הבבלי יכשיר חקיקת גט על שטח הקרקע או על גזע של אילן והקנאתו לאשה ע"י קנין חזקה עליהם. כי אע"פ ההגט לגמרי מחובר לקרקע, אין כאן מחוסר קציצה ונתינה. וזה כמו גט הנכתב על חרס של עציץ נקוב שכו"ע לא פליגי שהוא כשר להתגרש בו אע"פ שיש לו דין מחובר. כיון דאינו מחוסר קציצה ונתינה ד"שקיל ליה ויהיב ניהלה". אבל לפי הירושלמי יש פסול בעצם דין מוחבר בכל גט שהוא מחובר לקרקע—אע"פ שאינו מחוסר קציצה ונתינה בכלל. וזה כמו שיטת המאירי המובא לעיל.
רואים מהראשונים האילו שהבינו מהבבלי כמו שיטת רש"י שאין הגבלה בהקנאת הגט—לא בדרכי הקנין כמו הר"ן ולא בחפצא של הגט כמו המאירי.
עיין בתורת גיטין על תוס' בדף כא' [ותשובת רעק"א סימן רכא' אות ז'] שרצה לדייק ממה שתוס' מוקים הקנין על גט שנכתב על עציץ נקוב הוא דווקא קנין משיכה או הגבהה ולא רצה לאוקים בקנין חזקה. הוא מפרש שיטת תוס' על דרך שיטת הר"ן שיש הגבלה על שדרכי קניני הגט שצריך להיות נקנה "בקנין שניתן מיד ליד." וזה שולל קנין אגב, חזקה, ושאר דרכי קניני קרקע. והתורת גיטין מעיר שע"י קנינים האלו של הגהה ומשיכה 1) הם מועילים בגירושין רק מדעתה של האשה ולא בעל כרחה כמו בכל מעשה קנין (חוץ מקנו יד), 2) הם מועילים להתגרש אפילו אם אין כל נייר של הגט טמון בתוך ידה של האשה. בקנינים אלו, אין החלות קנין תלוי במונחת כל החפץ בידה אלא המעשה של הגבהה ומשיכה מועיל לגמרי לקנות.
ראיתי בספר קהילת יעקב ע"מ גיטין בסימן יז' שמפלפל בכל הדברים וכל השיטות הנ"ל וגם מביא לשון הרמב"ם והבית יוסף שמשמע שקנין מסירה על הפרה או על העבד סגי בהקנאת הגט ולא צריך להיות כולה בידה.
