חבורה בענין מינו ניצוד במלאכת צד וצידת מזיקין
א.
יש לכאורה שני מהלכים כלליים בהגדרה של "מינו ניצוד" ו"אין במינו ניצוד"
1) על כל מין ומין יש לשער אם הוא ניצוד או לא (לפי הצרכים שונים שנמצא בפוסקים—לאוכל, לעורות, למוצרי גופן שונים, למלאכה, לרפואה וכו')
2) "מין" הולך רק לפי סוגי בעלי חיים כללי כגון: בהמה, חיה, עוף, דגים, שרצים, שקצים ורמשים וכו'
נראה משמע מלשון הרמב"ם בפרק י' הל"יט וביותר מפורש בלשון החיי אדם כלל ל' ששני האופנים הם להלכה. וז"ל: "הצד דבר שבמינו ניצוד, כגון: כל בהמה חיה או עוף, חייב."
יוצא יש סוגי בעלי חיים כלליים שהם נחשבים כמינו ניצוד כמו בהמה, חיה, ועוף—ואין צורך לשער על כל מין ומין אם יש לו צורך שמגדיר אותו כמינו ניצוד. וכשבאנו לשרצים ושקצים ורמשים, שם ההגדרה הוא על כל מין ומין בפרט.
יש מחלוקת רש"י ורמב"ם בפירוש של שיטת חכמים שהטביע הלשון "מינו ניצוד חייב ואין במינו ניצוד פטור"
רש"י מגדירו שכל שקץ שיש שום צורך מהם מכניסו לדין "מינו ניצוד". אבל הרמב"ם פוטר כל הסוגים של שקצים ורמשים המנויים שם בברייתא שרבי מאיר מחייב.
היה נראה לומר שהרמב"ם שולל כל הסוג של שקצים ורמשים מדין "מינו ניצוד". אבל זה נסתר ממה שכתב בהלכה כא': "אחד שמונה שרצים האמורין בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה..." אז לכאורה בשיטת הרמב"ם הדין של "מינו ניצוד" נחלק לשנים: סוגי בעלי חיים כלליים לגבי חיה עוף ודגים, ודיון פרטי על כל מין ומין לגבי שרצים, שקצים ורמשים.
הפוסקים מסתפקים בדין של דבורים אם נחשבים כמינו ניצוד או לאו. פשטות של הסוגיא בביצה דף לו' משמע שדבורים הם "אין במינו ניצוד".
אבל עיין שם ברש"י שנראה שגרס "מהו דתימא ד'בר מינו' ניצוד" (לאפוקי גירסתינו בנדפס "דבר שבמינו ניצוד") ורש"י מפרש: "שדרך לצוד את בני מינו כגון חיה ועוף אסור, אבל האי דאין במינו נצוד אסור שרי, קמ"ל." והדברים סתומים באריכות לשונו 'בן מינו'.
ונראה לפרש בדרך הנ"ל—מהו דתימא שרק הסוג כללי של חיה ועוף נחשב בתוך דין של "מינו ניצוד", ולכן, כל שקצים ורמשים באופן כללי מופקעים מדין זה ונחשב כאין במינו ניצוד---(אע"פ שבמין פרטי כמו דבורים יש שדרך בני אדם לצודם לצורך). קמ"ל, שבנוגע לשקצים ורמשים לא הולכים לפי סוג כללי אלא לפי כל מין ומין בפרט. וממילא, יש לדבורים דין שיש במינו ניצוד.
ואולי זה רש"י לשיטתו שמחלק בשבת דף קז' בין חגבים וגזין לצרעין ויתושין-בתוך סוג כללי של שקצים ורמשים.
הבית יוסף בסימן שט"ז מפתיע הרבה אחרונים כשאומר מפורש שדבורים הם "מינו ניצוד". ולכאורה הוא בא משיטת רש"י כמו שביארנו לעיל: שהדין "מינו ניצוד" בתוך הסוג כללי של שקצים ורמשים תלוי בכל מין ומין. ואם יש איזה צורך לבני אדם לצוד המין פרטי--אז יש לו דין של יש במינו ניצוד.
וא"כ, דבורים הם יש במינו ניצוד.
הדרישה שם חולק ואומר שהדין "מינו ניצוד" תלוי על אכילה.
אבל קשה לומר שכוונתו בדווקא כי יש גמרא מפורשת שצידת ארי ושמונה שרצים כולם חייבים על צידתם אע"פ שאינם לאכילה ורק לעורן. ולכאורה כוונתו הוא שיש צורך בגופן ממש ולא רק בפעולתן. כמו שהגמרא בבכורות דף ז' יש צד שמכשיר דבש דבורים רק בגלל כי הדבש אינו נוצר מגופן של דבורים אלא נצבר בתוכן.
אבל אם כן, צ"ע על כלבים, חתולים וסוסים שאינם ניצודים בשביל גופן ולא לעורן אלא לפעלתם—כמו דבורים. אבל מפורש בפוסקים שסוס שמרד יש חיוב דאורייתא של צידה עליהם.
אא"כ מחלקים כנ"ל כמו הרמב"ם-- שלגבי חיה בהמה ועוף דווקא, יש דין על הכלל סוג בעלי חיים שיש במינו ניצוד. וא"כ, בכלבים וסוסים יש דין מינו ניצוד מחמת הסוג כללי של בהמה ולא מחמת מינם הפרטי.
ב.
אע"פ שראינו שיש סוג כללי של עוף שנכנס בתוך דין "יש במינו ניצוד", ראינו שיש שני אופנים של צידה לכל מין ומין.
בית יוסף בסימן שט"ז מחדש מושג של "מקום צידתם" לחלק בין צידת דבורים בכוורת שחייב משום צד, ובין צידת זבובים בתוך תיבה או כוורת שאין זה "מקום צידתם".
ומושג הזה גם מופיע בתחילת דברי המחבר בשולחן ערוך שנראה שהוא מחלק הלכה למעשה בין ציפור דרור ובין שאר צפרים. וז"ל: "הצד ציפור דרור למגדל שהוא ניצוד בו ושאר צפרים או צבי לבית או לביבר שהם ניצודים בו, חייב. ואם אינו ניצוד בו פטור אבל אסור."
יש לפרש "מקום שניצוד בו" ו"אינו ניצוד בו" בשני אופנים שונים:
1)בבחינת מידת המקום באורך וברוחב. המקום שכל כך צר ומצומצם שיכול לתפוס הבעל חי שנמצא שם בקלות, נקרא "מקום שניצוד בו". וזה ביבר קטן המבואר בסוגיא: שאין לו עוקצי עוקצי, ושצילו מגיע לכתלים, וכו'. ואם הוא רחב מידי שיאנו יכול לתפוס בו בקלות, זה "ביבר גדול".
2) אבל כשהמחבר מביא חילוק בין ציפור דרור לשאר צפרים בתוך ההגדרה של "מקום שניצוד בו" אי אפשר להבין כך בשולחן ערוך. כמו שהט"ז מסביר כאן באריכות, יש דין מקום שניצוד בו שאינו תלו במידה בכלל. יכול להיות ששאר צפרים נמצאים בית גדול מאוד, אבל אם הם מרגישים עצמם כניצוד וכבוש, ואינו משתמט מתפיסת בני אדם, ושוב קל לתופסו, יש בו דין "מקום שניצוד בו" וחייב משום מלאכת צד.
ואולי יש לראות את שני אופנים אילו של צידה בשעורים של ביבר קטן שמובא בסוגיות.
יש שיעורים במידת המקום כנ"ל, אבל יש שיעורים שמוגדרים ע"י השגת יד אדם דןןקא כמו "שחייה אחת" ו"הבא מצודה ונצודנו". משמע שהוא שיעור שכולל שיעורים של מידה וגם שיעור של "מקום שניצוד בו". כשבעל חי מרגיש עצמו כניצוד במקום מסויים, אנו נשמט מידי אדם ויכול לתופסו בשחייה אחת (בלי לרוץ אחריו כלל) ובלי כלי מצודה.
ועל ידי הגדרה שנית זו של צד, יש להסביר החידוש של רבי משה קזיס שמניח שבכל ל"ט מלאכות, חוץ ממלאכת הוצאה, יש שינוי בהחפץ שנפעל בו המלאכה. הרב מקשה על עצמו ממלאכת צד שלכאורה אינו זקוק אפילו לנגיעת החפץ בכלל—דהיינו לתפוס הבעל חי! הצבי נכנס לבית מעצמו, והמלאכת צד הוא רק סגירת דלת אחריו!
והוא מתרץ בזה"ל: "וגם הצד צבי, אע"פ שאין הצידה עושה רושם ניכר בגופו, מ"מ אנו אומרים מסברה שהיא מלאכה כיון שמתחילה היה ברשות עצמו ועתה הוא ניצוד ועומד ביד אדם, וזה חשוב שינוי בגופו." עכ"ל
לפי שיטת המחבר על פי הסבר של הט"ז, השינוי בגופו במלאכת צד מובן היטיב. כי הסגירה "במקום שניצוד בו" מהפך הטבע של הבעל חי להיות כבוש, ועכשיו הוא נמסר ליד בני אדם ואינו משמט ממנו.
ג.
יש קושי מפורסם בדברי הרמב"ם כשפוסק בפרק י' הלכה כה' להתיר צידת רמשים המזיקין כגון נחשים ועקרבים הנושכין בני אדם-אפילו שהם לא ממיתם ואין ההיתר מחמת פיקוח נפש—לאומת מה שפסק לעיל בהל' כא' וז"ל:
"אחד שמונה שרצים האמורים בתורה ואחד שאר שקצים ורמשים שיש למינן צידה—הצד אחד מכולן-בין לצורך בין שלא לצורך או לצחק בהן חייב—הואיל ונתכוון לצוד וצד. שמלאכה שאינה צריכה לגופא חייב עליה."
מבואר מדבריו שצידת רמשים שלא לצורך—ונראה שזה כולל אפילו צידת מזיקין שהוא אך ורק כדי למנוע נשיכתן-- חייב, כי משאצל"ג הוא חייב.
אז מהיכן יש היתר לצוד מזיקין למנוע מנשיכתן לקמן בהלכה כה'?
עייין בהרחבת ביאור בנשמת אדם באות ה' בתוך חיי אדם כלל ל' שהכריח מכמה ראיות שבשיטת הרמב"ם רמשים המזיקין הם בכלל "אין במינו ניצוד". ובגלל זה, חז"ל התירו צידת מזיקין—אפילו כדרכן-- כדי למנוע צער מנשיכתן. ובהלכה כא' מבואר שהרמב"ם מחייב בצידה שלא לצורך רק ב"שקצים ורמשים שיש למינו ניצוד".
והוא מסביר בזה למה הרמב"ם משמיט דברי המשנה בעדיות שהצד נחש לרפואה חייב –כי בזה התנא הולך בשיטת רבי מאיר ורבי אליעזר נגד רבנן-- שיש חיוב על כל מעשה צדה אפילו במינו שאינו ניצוד (ובלבד שהוא לצורך לפי רבי שמעון).
אבל נראה מלשון המחבר בסעיף ח' שלומד בשיטת הרמב"ם שבכל מזיקים יש להם דין של מינו ניצוד.
וז"ל: "שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן חייב...ושאר שרצים...הצדן לצורך חייב, שלא לצורך או סתם פטור אבל אסור ולהרמב"ם חייב". הנושאי כלים מסבירים שהמחבר כאן הולך בשיטת הר"ן בריש פרק שמונה שרצים ש"שאר שרצים שלא לצורך" הוא כולל צידה למנוע הזק של מזיקים דווקא. וממילא יש להם דין מינו נצוד. ולכן, המחבר פוסק שהרמב"ם מחייב צדתן שלא לצורך-- דהיינו למנוע מנישיכתן. והדרא קושיין לדוכתא מהתירו לצודן למנוע מנשיכתן בהלכה כה' לדברי המחבר.
עיין בדברי הרמב"ם בהלכה כה': "מותר לצוד אותן בשבת והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן. כיצד הוא עושה..."
הגר"ח הלוי מסביר שכאן ההיתר הוא דבר שאינו מתכוון ופסיק רישיא דלא ניחא כשיטת הערוך, ע"ש. אבל נראה שיש שני מיני צידת מזיקין בכוונה להנצל מנשיכתן—אחד מהן הוא בכוונה לצוד והוא אסור וחייב לפי רבי יהודה, ואחד שהוא רק בכוונת הצלה בלבד, ומותר.
עיין לקמן בפרק יא' הל"ד לגבי הריגת מזיקין שמצייר בדיוק באיזה אופן אסור ובאיזה אופן מותר להרוג:
"ושאר כל המזיקין אם היו רצין אחריו מותר להורגן. ואם היו יושבין במקומן או בורחין מלפניו אסור להורגן."
נראה שיש שני מצבים שונים עם שני דינים שונים: מצב של הצלה מסכנה נוכחי, והצלה מסכנה בעתיד. ורק בסכנה נוכחי יש היתר של דבר שאינו מתכוון לעשות פעולה של הצלה ע"י הריגה או צידה. אבל כשהסכנה הוא לא עכשיו במציאות אלא שיש סיכויים גדולם שהמצב מביא לידי סכנה בעתיד לבא, אז הוא מתכוון למלאכת צד עצמו עכשיו כדי למנוע הזק בעתיד. וזה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ונראה לי שהבאר הלכה בסימן שט"ז מרמז לחילוק זה—לא רק בכוונה בלבד—אלא שיש אומדנא דמוכח שכוונתו הוא רק להצלה ולא להמלאכה עצמה.
ביאור הלכה סימן שטז
נחשים וכו' - עיין במ"ב דזה הוא דבר שבמינו ניצוד כ"כ האחרונים מדחייב בשצד לרפואה וראיתי בס' חמד משה שתמה על הרמב"ם למה השמיט המשנה דעדיות הצד נחש לרפואה חייב ונ"ל בפשיטות דכיון דהרמב"ם ס"ל דמלאכה שאין צריך לגופה חייב עליה ובכל שקצים ורמשים שמינן ניצודין כתב בהדיא דאפילו צדן שלא לצורך או לשחק בהן חייב א"כ אפילו צד הנחש שלא לרפואה ג"כ חייב אם לא שדעתו היה בצידתו בשביל שלא ישכנו זה מקרי להרמב"ם כמו מתעסק בעלמא דאפילו ר"י מודה דפטור כיון שאינו מתכוין לצוד כלל רק להבריח מעליו אבל כל שנתכוין לצוד אפילו שלא לצורך כלל חייב הואיל שנתכוין לצוד וצד כמש"כ הרמב"ם להדיא בפ"י הלכה כ"א והמשנה דקאמרה לרפואה באמת ס"ל כר"ש כדאיתא בגמרא שם
זה דומא למה שביררנו במקום אחר לישב שיטת הרשב"א מקושיית הר"ן. הרשב"א לומד מפשטות לשון הירושלמי שמותר לסגור דלת לביתו שהצבי בתוכו-- כדי לשמור כליו שבבית-- אפילו אם יודע ויכווין שהצבי ניצוד ממילא. הר"ן מקשה מחיוב בפסיק רישיה אפילו לרבי שמעון. וביארנו מדברי השיטה לר"ן בדף קיא' בשם הרא"ה שיש התר של דבר שאינו מתכוון בפסיק רישיה אם יש אומדנא דמוכח שהמעשה הוא עושה הוא מעשה של התר בעצם.
השיטה לר"ן מדבר על היתר של רבי שמעון לכל אדם לסוך בשמן ורד ולא רק לבני מלכים, ואפילו על מכותיהם—ובלבד שלא יכוונו לרפואה. וז"ל:
"פ' הרא"ה דרבי שמעון נמי דמתנ' משום דבר שאין מתכוין אתי עלה. דכיון דאיכא בני מלכים דרגילי בחול לתענוג בלאו מכה ולא מכווני לרפואה, בשבת נמי שרי אפי' במקום מכה היכא דלא מכווני לרפואה—דהא לא מוכחא מילתא. וכיון שכן, אפי' שאר בני אדם שרי היכא דלא מכווני לרפואה דחליא בחענוג, כיון דאיתיה בשום איניש כלל."
אז יוצא שנעילת דלת הפתוח לרווחה לרשות הרבים מוגדר לגמרי כפעולת שמירת הבית --ואינו מוגדר כמעשה צידת צבי בכלל—אע"פ שיש גם בתוך כוונתו לצוד הצבי מימלא. ולכן הוא פטור ומותר כנ"ל.
ואלוי ע"י זה אפשר לתרץ קושיית התוס' והרשב"א בהוא אמינא כרבי שמעון בגמרא בביצה דף לו'-- שאם אינו מכוון לצוד הדבורים בפריסת מחצלת על הכוורת, הוא מותר- אע"ג דנראה כפסיק רישיה.
הם תירצו באוקימתא שיש שם חורים קטנים נסתרים בכוורת ואינו פסיק רישיה ממש-- ואינו חייב אא"כ מכוון לצוד. אבל אולי יש לומר בדרך הנ"ל: שפריסת מחצלת שמיוחד להגן על הכוורת בחמה מפני החמה ובגשמים בימי הגשמים גם כן הוא אומדנא דמוכח שכל המעשה של פריסת מחצלת הוא מעשה שמירה על הכוורת עצמו- כמו נעילת דלת לשמור בית שיש צבי בתוכו. וא"כ, צידת הדבורים ממילא הוא מותר מחמת דבר שאינו מתכוון כנ"ל בשיטת הרשב"א.
ד.
יש מחלוקת ראשונים בהתר של צידת פרעוש שנמצא בתוך בגד תחתון למנוע עקיצתו.
יש שמתירים רק אחרי שהפרעוש התחיל לעקץ בבשרו ויש שמתירים אפילו אם הוא נמצא בתוך הבגד תחתון.
יש לתוס' שני משמעות שסותרים אהדדי אבל שיטת תוס' הרא"ש והר"ן הוא מפורש שמותר לצודם אפילו לפני נשיכתם. דברי תוס' הרא"ש:
"והר"ר פורת פירש במקום שהוא נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דאינו מתכוון לצידה אלא כמתעסק שלא ישכנו...אבל אם הוא באותו ענין על האדם שאינו ירא שינשכנו כמו על לבושו מבחוץ אסור ליטלו."
בחידושי הר"ן:
"וכתבו בתוס' וש"מ שאם ירא שמא שכנו וכ"ש אם נושך אותו, שיוכל להסיר שאינו אלא כמתעסק מידי דהוה אקוץ ברשות הרבים."
התוס' הרא"ש והר"ן אינו מביא צד התר של "במקום צער לא גזרו חכמים" וכדומה.
משמע שהוא כמו שביארנו בשיטת הרמב"ם והרשב"א הנ"ל: שהאומדנא שצידת המזיק אינו אלא מעשה הצלה ממצב נוכחי של נשיכה—הוא אינו מוגדר כמעשה צידה בכלל ומותר גמור-- כמו צידת נחש שרודף לנשוך בני אדם. אין כאן צורך לצירוף של "במקום צערא דגופה לא גזרו רבנן", וא"כ ממילא ואין סברא להמתין עד שירגיש צער עקיצה בגופו ממש.
אבל שאר ראשונים משמע שההתר הוא צירוף של דין של מלשאצל"ג יחד עם התר של "במקום צער לא גזרו רבנן". ולכן יש מקום לומר שאין ההתר זה חל אלא במקום שיש כבר צערא דגופא ממש. ואין התר למנוע צער מלבוא עליו.
הריטב"א מביא שני צדדים, אבל בשניהם הוא לכאורה מבין שהתר הוא תמיד ע"י צירוף של מלאכה שאינה צריכה לגופא ובמקום צער לא גזרו. אין סתם התר של דבר שאינו מתכוון בפסיק רישיה של מתעסק כמו הרמב"ם והרשב"א ותוס' הרא"ש והר"ן.
עיין מה שכתב בסוגיא של מפיס מורסא:
"ואם להוציא ממנה לחה פטור: ואוקימנא בפרקא דלקמן כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל אסור, ומשום צערא שרו איסור דרבנן"
ועיין מה שכתב השיטה לר"ן שם:
"אם מתעסק שלא ישכנו פטור: פירוש, דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור אבל אסור עלי' אליבא דרבי שמעון. ומשום צערא דגופה שרינן לכתחילה"
ובכאן בהתיר צידת פרעוש כתב הריטב"א:
"אבל כתבו תוס' שאם הוא מקום שמתירא שמא ישכנו מותר ליטול אותו משם, כדשרינן לכפות כלי על נחש כדי שלא ישכנו. ואחרים פירשו שאסור ליטלו אלא אם עוקצו ממש ולא דמי לנחש דאיכא חששא דצערא דנפיש טפי".
לשיטתם, הכל תלוי בהגדרת התר של "במקום צער לא גזרו רבנן"--איזה עוצמה צער, ומתי יבוא הצער בדיוק, וכו', לכאורה הם פרטים יותר משמעותיים בתוך התר של "במקום צער לא גזרו". אבל אם ההתר הוא מחמת שהגדרת מעשיו אינו מעשה צד בכלל אלא מעשה של הצלה, כל הפרטים אלו לא כל כך משמעותי. אבל אפשר לדחות למעשה אע"פ שהחילוק נכון בסברא ובשיטות הנ"ל.
נראה שרש"י יש לו שיטת שלישית בפרעוש של "ניצודין ועומדים"-- שהוא מתיר צידה לכתחילה-- על דרך של 'אין צידה אחר צידה'. ודוגמתו הוא מים שנחו מרתיחתן אבל עדיין לא קרים לגמרי.
עיין שיטת המחבר בסעיף יב' ומגן אברהם ס"ק ואכמ"ל.
ה.
מפורש בראשונים (רמב"ם, תוס' ור"ן) שאם מין מסויים מוגדר כ"אין במינו ניצוד" אפילו אם צידן לאיזה צורך, פטור הוא אפילו בשיטת רבי יהודה שמחייב בכל מלאכה שאינה צריכה לגופה. נראה לומר מזה שאין דין מלאכה חל על צידת בעל חי שאין במינו ניצוד. ויש לשאול מאיפוא יש דין כזה של הפקעת שם מלאכה- לא מחמת מעשה בכלל אלא מחמת החפצא. לכאורה באופן כללי מצינו מושג זה ב"אוכלין" ו"גידולי קרקע". דהיינו "אין צביעה באוכלין" ו"אין עיבוד באוכלין", ו"אין דישה אלא בגידולי קרקע" וכו'.
אבל נראה שצריך דוגמא יותר מדוייק-- כי יש כאן מלאכת צד על בעל חי זה ולא בעל חי אחר-- שלכאורה אינו תלוי במינים אילו בעצם מהותם אלא תלוי בהיחס של בני אדם להם.
ונראה לומר שמצינו דוגמא לזה בדיני סחיטת פירות—שיש זיתים וענבים שחייב ואסור בכל אופן—אפילו לצורך גופן ולא ומימיהן. ומאידך גיסא יש מינים שאין חייבים בסחיטתם בכלל ומותר לסוחטם למימיהם
עיין בחיי אדם הל' שבת כלל ל' סעיף ז' שמשמע כדברינו שיש דמיון בין מינו ניצוד במלאכת צד ובין מין פירות ששייך איסור סחיטה. וז"ל: עכבר הוא דבר שבמינו ניצוד דיש מין עכברים שמשתמשים בעורן. לכן אף על גב שבמדינותינו אין משתמשים בעורן, להרמב"ם חייב אף על גב דהוי מלאכה שאינו צריך לגופה. לכן אסור להעמיד מצודה שיצודו בו העכברים."
נראה שהחיי אדם לוקח גדר של "מינו ניצוד" מהגדר שמצאנו בשבת דף קמד: מאיסור סחיטת רמונים כי של בית מנשיא בר מנחם היו סוחטין ברמונים.
ו.
בדין צידת בעלי חיים לצורך רפואה יש כמה צדדים להשאלה לאור כל מה שביארנו לעיל:
1) אם הצורך של רפואה בכלל מגדיר בעל חי כיש במינו ניצוד בכלל
2) באיזה צורך של רפואה נקרא צריכה לגופא ואיזה אינו צריכה לגופא
3) אם יש מקום מסויים או אנשים מסויימים שצדם לרפואה לעומת שאר העולם שאינם צדין אותם כלל
ראיתי שיש פוסקים של זמנינו שמביאים ראייה מפשטות לשונו של משנה בעדיות פ"ב מ"ה המובא בשבת דף קז.: "הצד נחש לרפואה חייב" לפסוק שכל בעל חי שהמדעים צדים אותם לחקור על טבעם ולהוציא ממנה תועלת לרפואות, נכנסו לגדר "שיש במינו ניצוד".
אבל יש להעיר שאין כל הפוסקים מבין שמשנה זו היא להלכה. יש שאמרו שלפי הרמב"ם, המשנה הולך רק ע"פ שיטת ר"מ ור"א שאין הבדל בין "מינו ניצוד" ו"אין במינו ניצוד".[1]
גם יש להעיר מהגדרתו של הדרישה לעיל (בסוף אות א') שהתועלת מבעלי חיים צריך לבוא מגופם ממש. לא רק מהמדע שמקבלים ע"י כל מיני ניסיונות לחקור ולהבין תכונת גופם ותגובת גופם לסמים שונים. אלא שמוציאים מגופם ממש חומר לתרופות וכדו'.
וגם יש להעיר על פסק הזה מהגדרה של החיי אדם (סוף אות ה')-- שהנהגות של קובץ מיוחד של בני אדם אין בהם כח לקבוע הדין כלפי שאר כל העולם אלא בתנאים מסויימים. עיין בריטב"א לשבת דף צב'.[2] ונראה פשוט שהמדעים בפרט יש להם דין "אנשי הוצל" שהנהגתם בתוך המעבדות שלהם הם משונים לחלוטין מכל שאר בני אדם ואינם קובעים הדין של "יש במינו ניצוד".
[1] נשמת אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל ל
ולכן נראה לי דהרמב"ם באמת ס"ל דנחשים ועקרבים אין במינן ניצוד, וכן משמע מדכתב דין נחשים ועקרבים אחר דין דהצד חגבים וצרעין וס"ל דמשנה דהצד נחש לרפואה דחייב ס"ל כר"מ דברייתא דחגבים וצרעין דס"ל דאפילו אין במינן ניצוד חייב, דבלא"ה לרמב"ם מתניתין היא דלא כהלכתא דהא מתני' אתיא כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור והרמב"ם פסק כר' יהודה. ואף דבזה לא מצינו פלוגתא אלא חכמים דברייתא דחגבין וצרעין, ס"ל לרמב"ם דהלכה כחכמים דברייתא. וריב"ז דאמר חוששני לו מחטאת ס"ל נמי דאפילו אין במינו ניצוד חייב, ולא קיי"ל כוותיה אלא כמתני' דכופין קערה. ולרמב"ם דס"ל משאצ"ל חייב ע"כ צ"ל הטעם משום דאין במינו ניצוד. ודברי המ"א שם בלא"ה אינם מובנים כיון שכתב דהוי אין במינו ניצודו א"כ קשה למה צריך שינוי, ועוד למה לרפואה חייב, ולענ"ד מוכח ג"כ דהא אפילו דבורים שידוע שצדין אותן לצורך הדבש ואפילו הכי אמרינן בפרק משילין דהוי אין במינן ניצוד ועיין מ"א ס"ק ט' וכן כתבו כל האחרונים, וא"כ איך הדעת נותן לומר דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד כיון דלפעמים צדין אותן לרפואה, וכ"כ רש"י בהדיא במתני' ריש שמונה שרצים, ושאר שקצים כו' כגון נחשים ועקרבים:
ואמנם נראה דדעת רש"י דאזיל לשיטתו שכתב במתני' דשאר שקצים שאין במינן ניצוד, ואפ"ה לצורך חייב, דס"ל דלעולם לצורך חייב, דאע"ג דאין במינן ניצוד מ"מ כשצדן לצורך נקרא במינן ניצוד, ולכן צד נחש לרפואה ג"כ חייב. אבל לדעת התוס' דס"ל דכל שאין במינן ניצוד אפי' צד לצורך פטור, ע"כ צ"ל לדידהו דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד, וכן נראה שזהו דעת הרי"ף והרא"ש והטור וש"ע שכתבו דהצד נחש לרפואה חייב ואם שלא ישכנו פטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפי זה משמע דכל דבר שלפעמים צדן לרפואה או לאיזה צורך, נקרא במינו ניצוד. וא"כ בודאי צ"ע מאי שנא מדבורים דאמרינן דהוי דבר שאין במינן ניצוד, ובאמת הב"י כ' דדבורים הוי במינן ניצוד ותמהו עליו כל האחרונים וצ"ע. וצ"ל דס"ל דמה שאמרו שם סד"א במינו ניצוד כו' קמ"ל, ר"ל קמ"ל דהוי במינו ניצוד ודוחק, ומצאתי שכ"כ א"ר. ואפשר דדוקא דבורים אין במינן ניצוד דהא משמע שם בגמ' שכל זמן שיש חור בכוורת לא נקרא ניצוד וידוע שלעולם מניחין חור בכוורת כדי שיצאו ויבואו הדבורים, ואם כן לעולם אינם ניצודים:
[1] חידושי הריטב"א מסכת שבת פרק י - המצניע [דף צב עמוד ב]
והנכון דכל שהוא מנהג משונה לכל העולם ומפני [שהוא משונה לא] היו נוהגים כן כגון הא דהוצל, אף לדידהו לא מהני מנהגא ובטלה דעתם אצל כל אדם, וכשהמנהג אינו משונה והיו ראויים לנהוג בו שאר מקומות ואין נוהגים בו מפני [שלא רצו לנהוג כן, מהני] מנהגא למקום שנוהגים בו לבד, והיינו ההיא דחרופה וההיא דטבהקי, אבל היכא שמה שאין נוהגים בו כן בשאר מקומות אינו אלא מפני שאינם צריכים, ודאי מהני מנהגם לכל העולם, והיינו ההיא דקוצים בכרם שמקיימים בערביא שיש להם גמלים לרוב ואין נוהגים כן בשאר מקומות מפני שאין להם גמלים לרוב, והיינו דאמרינן מי דמי ערביא אתרא, כלומר אתרא דגמלי, וכבר פירשתיה במקומות אחרים בס"ד.
[1] נשמת אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל ל
ולכן נראה לי דהרמב"ם באמת ס"ל דנחשים ועקרבים אין במינן ניצוד, וכן משמע מדכתב דין נחשים ועקרבים אחר דין דהצד חגבים וצרעין וס"ל דמשנה דהצד נחש לרפואה דחייב ס"ל כר"מ דברייתא דחגבים וצרעין דס"ל דאפילו אין במינן ניצוד חייב, דבלא"ה לרמב"ם מתניתין היא דלא כהלכתא דהא מתני' אתיא כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור והרמב"ם פסק כר' יהודה. ואף דבזה לא מצינו פלוגתא אלא חכמים דברייתא דחגבין וצרעין, ס"ל לרמב"ם דהלכה כחכמים דברייתא. וריב"ז דאמר חוששני לו מחטאת ס"ל נמי דאפילו אין במינו ניצוד חייב, ולא קיי"ל כוותיה אלא כמתני' דכופין קערה. ולרמב"ם דס"ל משאצ"ל חייב ע"כ צ"ל הטעם משום דאין במינו ניצוד. ודברי המ"א שם בלא"ה אינם מובנים כיון שכתב דהוי אין במינו ניצודו א"כ קשה למה צריך שינוי, ועוד למה לרפואה חייב, ולענ"ד מוכח ג"כ דהא אפילו דבורים שידוע שצדין אותן לצורך הדבש ואפילו הכי אמרינן בפרק משילין דהוי אין במינן ניצוד ועיין מ"א ס"ק ט' וכן כתבו כל האחרונים, וא"כ איך הדעת נותן לומר דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד כיון דלפעמים צדין אותן לרפואה, וכ"כ רש"י בהדיא במתני' ריש שמונה שרצים, ושאר שקצים כו' כגון נחשים ועקרבים:
ואמנם נראה דדעת רש"י דאזיל לשיטתו שכתב במתני' דשאר שקצים שאין במינן ניצוד, ואפ"ה לצורך חייב, דס"ל דלעולם לצורך חייב, דאע"ג דאין במינן ניצוד מ"מ כשצדן לצורך נקרא במינן ניצוד, ולכן צד נחש לרפואה ג"כ חייב. אבל לדעת התוס' דס"ל דכל שאין במינן ניצוד אפי' צד לצורך פטור, ע"כ צ"ל לדידהו דנחשים ועקרבים נקרא במינן ניצוד, וכן נראה שזהו דעת הרי"ף והרא"ש והטור וש"ע שכתבו דהצד נחש לרפואה חייב ואם שלא ישכנו פטור משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפי זה משמע דכל דבר שלפעמים צדן לרפואה או לאיזה צורך, נקרא במינו ניצוד. וא"כ בודאי צ"ע מאי שנא מדבורים דאמרינן דהוי דבר שאין במינן ניצוד, ובאמת הב"י כ' דדבורים הוי במינן ניצוד ותמהו עליו כל האחרונים וצ"ע. וצ"ל דס"ל דמה שאמרו שם סד"א במינו ניצוד כו' קמ"ל, ר"ל קמ"ל דהוי במינו ניצוד ודוחק, ומצאתי שכ"כ א"ר. ואפשר דדוקא דבורים אין במינן ניצוד דהא משמע שם בגמ' שכל זמן שיש חור בכוורת לא נקרא ניצוד וידוע שלעולם מניחין חור בכוורת כדי שיצאו ויבואו הדבורים, ואם כן לעולם אינם ניצודים:
[2] חידושי הריטב"א מסכת שבת פרק י - המצניע [דף צב עמוד ב]
והנכון דכל שהוא מנהג משונה לכל העולם ומפני [שהוא משונה לא] היו נוהגים כן כגון הא דהוצל, אף לדידהו לא מהני מנהגא ובטלה דעתם אצל כל אדם, וכשהמנהג אינו משונה והיו ראויים לנהוג בו שאר מקומות ואין נוהגים בו מפני [שלא רצו לנהוג כן, מהני] מנהגא למקום שנוהגים בו לבד, והיינו ההיא דחרופה וההיא דטבהקי, אבל היכא שמה שאין נוהגים בו כן בשאר מקומות אינו אלא מפני שאינם צריכים, ודאי מהני מנהגם לכל העולם, והיינו ההיא דקוצים בכרם שמקיימים בערביא שיש להם גמלים לרוב ואין נוהגים כן בשאר מקומות מפני שאין להם גמלים לרוב, והיינו דאמרינן מי דמי ערביא אתרא, כלומר אתרא דגמלי, וכבר פירשתיה במקומות אחרים בס"ד.
