חבורה בענין קשר של תפילין וגדר של קשר של קיימא
א.
שיטת רבנו אליהו מובא בתוס' בכמה מקומות ופרט במנחות דף לה: הוא שהקשר שצריך לעשות כל יום הוא עצם הקשר לחבר הרצועות לבתים. תוס' גם כן מביא שיטת רבנו תם שחולק עליו ועיקר הראיה נגדו הוא סוגיא בערובין דף צז' שם יש איסור ללבוש תפילין חדשות להצילן לפי שיטת רבי יהודה אבל מותר בישנות. הגמרא מסביר שבחדשות, הרצועות אינו מקושרות. ונראה שיש כאן איסור של מלאכת קושר לקושרן. וא"כ, שואל ר"ת, צריך שהקשר יהיה קשר של קיימא לחייב בשבת. ואם לדברי רבנו אליהו שחייב כל אדם לקושרן ולהתירן כל יום ויום, אין כאן קשר המחייבת כי הוא אינו של קיימא בכלל!
מצאנו שני נוסחאות לתרץ קושיא זו על שיטת רבנו אליהו:
1) נוסח של הגהות מרדכי בפרק קמא דחולין הוא: "נראה לי דראיית ר"ת אינה ראיה דאע"ג דלאו קשר הוא, אסור לקושרו בשבת דרחמנא קרייה קשר. וכן מצינו פרק קמא דבסוכה א"ר יהודה כל אוהל שאינו עשוי ביד אדם אינו אוהל. ופריך מהא דאמר גבי תינוקות העוסקים בפרה מביאין שוורים שכרסן רחבה שחוצצים מפני קבר התהום אלמא אוהל הוא. ומשני אף על גב דלאו אוהל הוא רחמנא קרייה אוהל דכתיב עור ובשר תלבישני."
2) נוסח של הגהות טעם המלך על הרמב"ם בהל' תפילין פ"ד ה"י (וגם הוא נמצא בספר ישועות יעקב על או"ח סימן כה') הוא שאף דהוי קשר שאינו של קיימא, מ"מ מיגו דהוי קשר לענין תפילין, הוי נמי קשר לענין שבת כמו שמצינו בכמה דוכתי כמו בדפנים לסוכה ושבת.
ויש להסביר מה נקודת המחלוקת בין רבנו אליהו ור"ת, ואם יש נפקא מינא בין השני נוסחאות של התרץ לקושית ר"ת.
נראה שבתחילה יש להבין התירוצים בכמה אופנים --והם תלויים בחקירות מפורסמות בדין "של קיימא" במלאכת קושר.
1) אפשר שהדין קיימא במלאכת קושר הוא דין בשיעורים. כמו ד' אמות במלאכת הוצאה ושתי אותיות במלאכת כותב, יש שיעור של קיימת לעולם למלאכת קושר. ורואים שבאופנים מסויימים, השיעור משתנה—במעביר מרשות לרשות-- אינו בשיעור ד' אמות כי האיכות של העברה מרשות לרשות הוא במקום השיעור רשותו של אדם ד' אמות. וגם הכותב אות א' והשלימו לספר כבר חייב משום כתיבה-- בלי שיעור שתי אותיות. רש"י שם מפרש שהוא דווקא להשלים אחד מכ"ד ספרי קודש לשוויה שם ספר שלם. ונראה שזה מתאים להנוסח של הגהות טעם המלך—מיגו דהוי דופן—לשוויה שיעור של מקום מסויים לצאת-- לענין סוכה, הוי דופן—שיעור מחיצה לרשויות—לענין שבת.
2) אפשר שהדין של קיימא במלאכת קושר הוא דין בחשיבות. (זאת אומרת שהמושג של שיעורים לאו דווקא אותו מושג של חשיבות) דהיינו, קשר שהוא רק לזמן מוגבל ובאופן עראי אינו נחשב כקשר חשוב לחייב עליו-- כמו שמצינו פטור בבנין לשעה ואוהל עראי במלאכת בונה. אבל העשיית חפצא של מצוה נותן החשיבות להמעשה ושוויה למלאכה חשובה. ונראה שזה מתאים גם לנוסח של הגהות טעם המלך הנ"ל. אבל לפי דברינו, התנאי של קיימא במלאכת קושר הוא תנאי צדדי שמצינו בכמה מלאכות ואינו דין שמאפיין מלאכת קושר במיוחד.
3) המנחת שלמה (תנינא סימן א') רוצה לדייק מנוסח של הגהות מרדכי שדין קייימא במלאכת קושר הוא הוי מהותו של דין קשר. לשונו הוא "אע"ג דלאו קשר הוא". ומשמע להדיא שקשר שאנו לקיימא אין עליו שם קשר בכלל. ולכן, צריך דווקא גזירת הכתוב של "וקשרתם" (לפי שיטת רבנו אליהו—כי ר"ת מפרש המילה של "וקשרתם" באופן אחרת לגמרי—הידוק הרצועות ליד בלבד—ואין לו שום שייכות למושג של קשר שבכהת"כ) לשווי שם קשר בעצם על קשר של תפילין, וממילא התורה עצמה מחדש שיש סוג קשר למרות שאינו של קיימא. והוא מסבער שזה אינו מדין "מיגו" בכלל כנוסח הגוהת טעם המלך.
ואגב, המנחת שלמה ממשיך להסביר שרואים מהגהות מרדכי שיסוד של מלאכת קושר הוא שהקשר מחבר בין שני דברים. כי חסרון בקיומו של הקשר הוא חסרון בעצם שם קשר לפי דברי הגהות מרדכי. פירוש הדבר הוא שחסרון בקיום הוא חסרון באיכות של החיבור עצמו בין שני הדברים ואפשר לומר דאין כאן חיבור בכלל. והוא מחדש שע"י קשירת תפילין לשוויה דבר חדש ושינוי בדיני תורה שעכשיו הוא ראוי להנחה ע"י החיבור-- יש כאן דבר חדש ע"י הקשר שגם כן יכול לחייב במלאכת שבת. ולפי דבריו הוא מחדש שקשירת צמר ופשתים יחדיו בשבת באופן שחל עליו שם שעטנז—אע"פ שאינו של קיימא, חייב גם כן משום קושר. וגם אם יקשור שור וחמור יחדיו לעשות מלאכה באופן שחל עליו שםאיסור כלאי בהמה, יהיה חל שם קשר עליו לחייב עליו גם כן משום מלאכת קושר. כי שינו דיני תורה ע"י חבור דרך קשר נחשב כחיבור ודבר חדש ע"י קשר לחייב עליו כמו שקשר של קיימא נחשב כחיבור במציאות.
המנחת חינוך נשאר בצריך עיון על כל התירוצים הנ"ל לרבנו אליהו מהמשך של הגמרא. כי איך הגמרא רצה למצוא דרך לקשור תפילין חדשות ע"י עניבה? כי על הצד שהוא כשר לתפילין, ממילא הוא גם נקרא "וקשרתם"- יש לחייבו גם כן במלאכת קושר כמו קשר שאינו של קיימא!
אבל לפי מה שיחלקנו לעיל בין השני נוסחואות יש לתרץ שלפי הגהות טעם המלך, הדין מיגו רק יכול למאלאות תנאים צדדיים לכל מלאכה—כמו שיעור וחשיבות. אבל על עצם מהות של המלאכה—אין הדין מיגו יכול לשנות. וא"כ, אם נניח שעניבה הוא חסר במהות של קשר בשבת—ואין עליו שם קשר כלל-- אז מובן שאע"פ שיש הכשר לתפילין, שם עניבה עדיין עליו לפוטרו ממלאכת קושר בשבת.
בעצם, גם המנחת חינוך וגם המנחת שלמה מצדד שיש לחייב מי שקושר תפילין להכשירם להנחה גם משום מכה בפטיש ולאו דווקא משום קושר בלבד. ובזה יש לתרץ למה עניבה אינו חייב משום מכה בפטיש-- כי מסתמא לא משאירים הרצועות של תפילין עם קשר של עניבה לעולם ומהדרים אותם לקשר אמיתי. ואז אין העניבה גמר המלאכה להישאר התפילין בכך, ואינו בגדר מכה בפטיש. אבל אין זה משמע מדברי הגות מרדכי בשיטת רבנו אליהו ועדיין צריך עיון לישב המשיך של הסוגיא בעריבין דף צז'
ויש לפלפל באיזה נקודה חולק ר"ת על הסברא של רבנו אליהו-- כי רואים שיש הרבה מעשים שנחשב כמלאכה ע"י חלות דין במצוות והלכות.
יש לומר שר"ת הבין שרבנו אליהו משתמש בנוסח של הגהות טעם המלך שמחייב על קשר שאינו של קיימא בשבת מדין מיגו. ואז אפשר לומר שר"ת סבר כמו המנחת שלמה שהדין "של קיימא" במלאכת קושר הוא עצם מהותו של מלאכה ואין כח בדין מיגו לצייר מהות מלאכה חדש.
ואם ר"ת הבין שרבנו אליהו נקט הנוסח של הגהות מרדכי,המנחת שלמה מסביר שביסוד שיטת ר"ת הוא שהקרא "וקשרתם" אינו הולך על קשר של תפילין בכלל אלא על ההידוק הבתים לראש ולזרוע. המקור לקשר של תפילין הוא לגמרי הלכה למשה מסיני. אז לשיטת ר"ת, התורה בעצם לא חידש שום "קשר חדשה" שאינו של קיימא.
מזה האבני נזר רצה להחמיר שלפי שיטת רבנו תם אין איש יכול להשאיל תפילין של חברו ולשנות הקשר למידת ראשו. כי לפי שיטת ר"ת, קשר של תפילין צריך להיות דווקא של קיימא שעומד לקיימו ולא לשנותה לעולם. ובמקום שאדם שואל תפילין לבעלים ומשנה הקשר למידת גופו, מסתמא הקשר הזה הוא עומד להשתנות שוב למידת הבעלים!
והמנחת שלמה מאיר שיש כאם קושיא גם לשיטת הט"ז בהגדרה של קיימא (שהוא מחשבת הקושר בפרט) וגם להגדרת הבית מאיר (שהוא נקבע ע"י המצב של הקשר במקום שנמצא). כי המצב הנוכחי מוכיח לנו שקשר זה בהחלט הוא עומד להשתנות כדי שהבעלים ישתמשו בו.
ומסקנתו הוא שלכו"ע אין מוסג של "קשר של קיימא" בשאר דיני תורה חוץ ממלאכת שבת—נגד שיטת האבני נזר. ועיין שם שהאריך ויש לפקפק טובא על ראיותיו.
ב.
ישוב קושיית האחרונים משבת דף קלא' שמחייב במי שצייץ טליתו בשבת.
ידוע השאלה של הפרי מגדים ריש סימן שט"ו שלפי שיטת הט"ז שם שהגדר של קיימא ואינה של קיימא תלוי במחשבת הקושר,א"כ צ"ע למה הגמרא בשבת דף קלא' לא מצא אופן צייץ טליתו בקשרים שאינו של קיימא ואינו חייב משום קושר. למה הגמרא רק מצא אופן של הפקרת בגדו?
יש תירוץ של הבית מאיר שאה"נ! מכאן רואים שהדין "קיימא" אינו תלוי בכלל בדעת של הקושר אלא במצב של הקשירה שהוא עומד לקיימו לעולם. וקשרים של ציצית בדרך כלל עומדים לקיימו לעולם. כוונת הקושר אינו מעלה ולא מוריד
אבל המנחת חינוך והמנחת שלמה תירצו לאור תירוציהם לשיטת רבנו אליהו נגד קושיית רבנו תם הנ"ל:
1) הדין מיגו דהוי קשר שאינו של קיימא כשר לציצית הוי גם קשר למלאכת שבת
2) ההכשר של ציצית וחידוש חפצא של בגד מצוייצת לקיים בו מצוות ציצית-- נעשה ע"י הקשר—ועל כרחך יש עליו דין קשר לכל דיני תורה- וזה כולל מלאכת קושר בשבת
