שיטת הרמב"ם בענין חזרת דלתות וכיסויים במחובר לקרקע
א.
הרמב"ם בפרק י' הלכה יד' כותב: “העושה נקב כל שהוא בלול של תרנגולים כדי שיכנס להן האורה חייב משום בונה. המחזיר דלת של בור ושל דות ושל יציע חייב משום בונה.”
נראה מדבריו שהחיוב משום בונה בחיבור דלת הוא אפילו בלי שום תקיעה.
אבל בפרק כ"ב הלכה כה' הרמב"ם כותב: “התוקע חייב משום בונה לפיכך כל הדלתות המחוברות לקרקע לא נוטלין אותן ולא מחזירין גזירה שמא יתקע. אבל דלת של שידה תיבה ומגדל ושאר דלתות הכלים נוטלין ולא מחזירין...”
משמע שאפילו לחזור דלתות המחוברות לקרקע צריך תקיעה דווקא כדי לחייב משום בונה. ולמה יש חילוק בין בור ודות יציע וכל שאר דברים המחוברים בקרקע?
הבית יוסף בסימן שח' דוחה פשטות לשון הרמב"ם ואומר שאע"פ שיש הבדל בין חזרת דלת במחובר לקרקע בלי תקיעה וחזרת דלת כלים לענין דאורייתא של בונה, הרמב"ם רוצה לכלול איסור אחד על שניהם ע"י הדין "שמא יתקע" מדרבנן.
הט"ז שם בס"ק ט' מקשה מדברי הגמרא בפרק המוצא תפילין בערובין דף קב: שמחלק להדיא בין חזרת דלת של כלי שאינו אסור אלא משום גזירה "שמא יתקע" ובין חזרת דלת בור ודות שחייב חטאת בכל אופן. והוא מפרש "דות" שהוא בנין שעל הקרקע כמו לול.
בדקתי בראשונים לראות מי מפרש "דות" כמו הט"ז ומצאתי בפירוש שזהו הציור של "דות" של האור זרוע.
אבל גם מצאתי "יש מפרשים" בבית הבחירה למאירי שם שהוא דלת שמחברו בקרקע עצמו. ולא "על הקרקע" כמו האור זרוע הנ"ל.
ונראה לי שאפשר זהו לשון הרמב"ם בשני מקומות שמחלק כפשוטו בין כל מה שמחובר לקרקע --שצריך תקיעה בחזרת הדלת דווקא, ובין עצם קרקע שחייב משום בונה בחזרת דלת בלי שום תקיעה.
ב.
ועל פי חילוק זה יובן היטיב שיטת הרי"ף שתמוהו עליו הראש ושאר ראשונים בסוף פרק כל כתבי דף קכו' סימן יא.
"מתני': כל כיסוי כלים שיש להם בית אחיזה ניטלין בשבת. אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, בכיסוי קרקעות. אבל כיסוי כלים בין כך ובין כך ניטלין בשבת.
גמ': אמר רב יהודה בר שילת אמר רב אסי אמר רב יוחנן: והוא שיש תורת כלי עליהן. דכולי עלמא כיסוי קרקעות אם יש בהן בית אחיזה אין. אי לא, לא. כיסוי כלים, אע"ג דלית להו בית אחיזה שרי. כי פליגי, בכלים וחברינהו בארעא—דת"ק סבר גזרינן, ורבי יוסי סבר לא גזרינן. והלכתא כת"ק.” ע"כ לשון הרי"ף
וז"ל הרא”ש שם:
"ונראה לי שגגת סופר דאיהו גופיה הביא לעיל הא דאמר רבינא כמאן מטלטלין האידנא כיסוי דתנורא דמתא מחסיא דלית להו בית אחיזה? כרבי אליעזר בן יעקב. ורבי יוסי אמר משום רבי אליעזר בן יעקב ואזיל לטעמא דהכא! ורב אלפסי כתב ולית הילכתא כת"ק! וטעה הסופר.”
עיין בר"ן על הרי"ף לעיל בדף מח: בדפי הרי"ף שכתב שיש לחלק בין כלים שחברינהו בארעא כגון חביות הקבורות וטמונות בתוך הקרקע עצמם, ובין הכלים שרק מחובר בשוליים לקרקע כמו תנור. וא"כ, תנור, שאפילו מחובר לקרקע הוא, עדיין תורת כלים עליו. כל זה אפשר לומר לגבי דין טילטול ומוקצה בלבד.
אבל יש לומר שחילוק זה גם נוגע לדיני מלאכת בנין בקרקע ובכלים. כמו שיטת רש"י במשנה בסוף כל הכלים. וע"י זה יש לתרץ עוד ענין שתמוהו רבים בשיטת הרמב"ם.
ג.
בפרק י' הל"יד הנ"ל הרמב"ם מביא דוגמא של לול של תרנגולין לחייב בעשיית נקב משום בונה. והוא הדגיש שהנקב הזה אינו אלא "כדי שיכניס להן האורה".
אבל בפרק כג' הרמב"ם מביא לול של תרנגולים לדוגמא לחייב בעשיית פתח משום מכה בפטיש. והוא הדגיש שהנקב הזה "עשוי להכנים אורה ולהוציא הבל”.
הרבה תמה על הסתירה. והמגן אברהם בסימן שי"ד ס"ק ב' מתרץ שפרק י' הלול היה מחובר לקרקע ושיש בו דין בנין, ובפרק כג' הלול אינו מחובר לקרקע ואין בו משום בנין.
אבל לפי דברינו קשה- כי אין נפקא מינא אם חיברו לקרקע אח"כ—עדיין שם כלי עליו!
אלא יש לומר כמו הט"ז לעיל בהגדרתו של לול--שבפרק י' הרמב"ם מדבר על בנין גמור של לול מעל שטח הקרקע מתחילתו. שם שייך מלאכת בונה. וא"כ, נקב כל שהו שמוסיף בתיקון הבנין הוי מלאכת בונה.
אבל בפרק כג' הלול היה נעשה ככלי ולבסוף חיברו לקרקע. וגם אז עדיין דין כלי עליו אין שם בנין חל עליו כמו שיטת הרי"ף בתנור לפי פירושו של הר”ן.
ויוצא מכאן שיש שלשה דרגות בשיטת הרמב"ם לענין בנינים שמוברים לקרקע.
כלים שטמון בתוך הקרקע עמצו כמו בור ודות—לא צריך לתקיעה לחייבו בהחזרת דלת משום בונה
בנין שנבנה מתחילתו על שטח הקרקע יש להם דין בנין גמור לחייב בנקב כל שהו משום בונה
כלים שנבנה במפעל ושחיברן לקרקע אח"כ, אין להם דין בנין אלא כלי גמור, וא"כ, אינו חייב בהחזרת דלת בלי תקיעה ואין נקב כל שהו מחייב משום בונה- רק עשיית פתח גמור שעשוי להכניס ולהוציא חייב משום מכה בפטיש.
