חבורה בענין חרכו קודם זמנו
א.
רוב ראשונים בסוגיא בדף כא: (תוס', רבנו דוד, הרא"ש, והר"ן וגם הראב”ד) נקט בפשטות ש"חרכו" היינו עד כדי שנפסל מאכילת כלב. כי לפני שיעור זה עדיין חייב לבערו מדין דף מה:-"פת שעפשה ונפסל מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה מטמא טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח".
ואז נחלקו הראשונים אם אחרי שנחרך ונפסל מאכילת כלב, מותר אפילו באכילה למה שהוא ראוי ע"י תערובת עם דברים אחרים, או מותר רק בהנאה ולא לאכילה.
אבל רש"י וספר המכתם ומגיד משנה נראה שחולקים על השיעור "חרכו" של נפסל מאכילת כלב.
לשון רש"י הוא: “כגון שחרכו באור יפה קודם זמנו שבטל טעמו ומראיתו.” נראה שלאו דווקא שאינו ראוי לאכילה כלל, אלא אינו עדיין כמות שהוא לפני כן. גם יש לעמוד על הלשון "שבטל" במקום "שנפסל" או "שנפסד".
לשון ספר המכתם הוא: “ויש אומרים מדקאמר "חרכו" ולא אמר "שרפו" מכלל דאפילו לא שרפו לגמרי אלא שחרכו מלמעלה אע"פ שתוכו אינו חרוך לגמרי שאם יקלוף אותו ימצא בו ראוי לאכילה אפילו הכי מותר בהנאה—לא באכילה-- ואין בו משום איסור הנאה, ולא משום בל יראה ובל ימצא, דומיא דכיפת שאור שיחדה לישיבה דאמרינן "אם טח פניה בטיט בטלה".
אבל קשה מראיית הראשונים מדף מה' שהפת שעפשה חייב לבער כי עדיין ראוי לאכילת כלב.
יש לחדש שהדין של "חרכו לפני זמנו" בשיטות רש"י והמכתם הוא מדיני ביטול חמץ בפסח, ולא מדין ביעורו או מדין הפקעת שם אוכל במהותו לכל התורה כולה.
ויש להסביר: מדאורייתא, בטול בלב סגי ויכול לקיים כל חמצו בתוך הבית כל ימי פסח בתנאי שעשה הביטול בלב גמור ונחשבו כעפר בדעתו. אבל חז"ל לא סמכו על הביטול הזה—כמו שביאר הר"ן בריש מכילתין-- והצריכו ביטול ע"י מעשה בידים—להוציא החמץ מדעתך על ידי פעולה של ביטול—כמו שריפה או פיזור לרוח. (עיין לשון רבנו דוד לדף יב: “וכן בדין, שהרי הוא מבטלו בדיבורו האיך לא יבטלנה במעשה.”)
והגמרא כאן מחדש שאפילו חרכו את החמץ רק מבחוץ, הוי מעשה ביטול על חמצו-- ואינו עוד נחשב כאותו החמץ שהיה.
חידוש זה משמע מפורש מהדמיון של המכתם לכיפת שאור—שהוא עדיין ראוי לאכלה, אבל עשה פעולה שביטלו מדין חמץ ואוכל, ועכשיו נחשב ככלי ומותר ליהנות ממנו כך.
אבל עכשיו יש לחקור: האם יכול ליהנות מהחמץ שהיה צריך לבטל? נראה לי שאם בטול הוא להחשיב החמץ כעפרא דעלמא, אין איסור להשתמש באותו חמץ שביטל בהשתמשות של עפר--כאילו הוא עפר ממש. אין איסור הנאה על חמץ חל עליו-- כי אחרי הביטול, אינו נחשב עוד כחמץ אלא כעפר ממש! אז מותר להשתמש בו כמו עפרא בעלמא. כמו שמותר להשתשמש בכיפת שאור בפסח בתור כלי.
ולכן, יש לנו עוד מחלוקת בין הראשונים שהתיר אכילה אחרי שחרכו ונפסל מאכילת כלב, ובין שיטה זו. כי לפי רש"י ומכתם, חרכו היינו ביטולו. ואם השתמשו אח"כ לאכילה, זה הפרת הביטול שעשה--כי אין משתמשים בעפר לשום אכילה. כמו שיש איסור לאכול מכיפת שאור בפסח.
ולפי שאר ראשונים—הדין "חרכו" אינו מדין ביטול חמץ המיוחד בדיני פסח, אלא דין הפקעה מציאות של שם אוכל ושם לחם שלכל התורה כולה. הוא גם נוגע להלכות טומאת נבילה וטומאת אוכלין. אז ה"ביטול" כאן הוא ביטול של עצם הדבר האסור ומתירו אפילו באכילה --כי אין בו עוד שם אוכל במציאות. ע"י חרכו הוא הפקיע שמו ואינו סתם ביטול מדין ביטול חמץ בפסח.
ב.
לשון מגיד משנה הוא בפרק ד הלכה יא: “ולא הביאו בהלכות וגם רבנו לא כתבו לפי שדברי הירושלמי הם בנחמצה בפסח-- ובכה"ג בעינן נסרחה ולבסוף נסרחה. ודברי התוספתא הם בנסרחה קודם הפסח דכי אתאי פסח לא חל עליה איסור חמץ דהא הוית סרוחה והו"ל כפת שעפשה ונפסל מלאכול לכלב...
ואפשר דמלוגמא שנסרחה אינה ראויה אף לכלב, וכן עיקר, ולזה סתמו ההלכות ורבנו.”
נראה מדרך השני, שהדרך הראשון מתיר המלוגמא שנסרחה לפני פסח לקיימו אפילו עדיין ראוי לאכילת כלב. ויוצא ששיטה זו כנגד רוב ראשונים--ואין חיוב ביעור על חמץ שכבר נפסל מאכילת אדם לפני פסח.
ויש לחלק בין פת שעפשה—שראוי לחמע בו עיסות אחרות-- שחייב לבערו עד שאינו ראוי לכלב, ושאר מיני חמץ כמו מלוגמא, שאינו ראוי לחמע בו עיסות אחרות והגדרתו כאוכל הוא כנבילה סרוחה—נפסל מאכילת גר סגי להפקיע שמו מעליו גם לאיסור חמץ. (עיין במגיד משנה פרק א' הלכה ב') אפשר שהמקור לדין זה נלמד מסוגיין "חרכו קודם זמנו מותר בהנאה". ש"חרכו" ולא "שורפו" משמע שהשיעור הוא רק עד שנפסל מאכילת אדם ולא מאכילת כלב. אבל אינו מדין ביטול חמץ כרש"י והמכתם הנ"ל אלא הפקעת שם אוכל בכל התורה כולה.
אבל ק"ק לאוקים מתניתן בשאר מיני חמץ דווקא שאינו ראוי לשחקו ולחמע בו עיסות אחרות ולא סתם חמץ שהוא לחם שראוי לשחקו.
