ענינים בבבא קמא
שאלות לחזרה כסלו (ב) שיטת המלחמות לגבי דיני נתקל באבן וחיוב חבטה בבור ברשותו לפי רב
א. מחלוקת הרמב"ן והבעה"מ בנתקל באבן ונישוף בקרקע אם יש חיוב חצי נזק
לפי הבעה"מ מסקינן כלישנא בתרא בר' נתן שבדרך כל אומרים "האי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד" ויוצא רק חיוב חצי נזק על בעל המכשול וחצי נזק על בעל המזיק. אא"כ יש סברא של "אנא תוראי בבירך אשכחתיה" לשים כל הנזק על בעל הבור בלבד.
וא"כ, יוצא שב נתקל באבן ונישוף בקרקע, ר' נתן מחייב בעל האבן רק חצי נזק.
הרמב"ן חולק לגמרי ואומר שאין שום נפקא מינא בין ישנא קמא ולישנא בתרא ותמיד ר' נתן סור "כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלומי מהאי". וא"כ, בנתקל באבן ונישוף בקרקע, ר' נתן מחייב בעל האבן על כל הנזק.
ב. לפי שיטת המלחמות ותוס', מה הסבר לר' נתן לומר "כי ליכא לאשתלומי מהאי אשתלומי מהאי" אפילו במקום ד"האי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד"?
לכאורה הרמב"ן מחלק בין מוסג של עשיית הנזק, שפעמים הוא רק פלגא, ובין גרמת הנזק, שבלעדיו לא היתא שום נזק, ועמו נעשה כל הנזק.
הרמב"ן מבין בשיטת ר' נתן שבגלל שהגורם מסבב כל הנזק לבוא מחמתו, זה מקור לדין "כי ליכא לאשתלומי מהאי אשתלומי מהאי", אפילו במקום שלמעשה, הגורם רק ביצע הפלגא נזקא לבד.
תוס' בד"ה 'לעולם' בדף נג. מסביר שיש מוסג של "מתחיל וגומר" בדיני הזק, ויש מוסג של "בבת אחת" בהזיק. ור' נתן אומר שבאופנים שיש "מתחיל וגומר" אז מטילים כל החיוב על הגומר בלבד. זה הלישנא בתרא של "אנא תוראי בבירך אשכחתיה", ובזה ר' נתן פוסק "כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלומי מהאי".
ג. איך סובר רב כרבא בשמניח אבן ע"פ הבור שבעל האבן חייב, לכאורה בשביל המכשול שהניח סגי לחייבו בלי הבל, ולא לחייב לכל בור לחבטה ולא להבלה אע"פ שכל בור יש לו צד של מכשול גם כן כמו בהניח אבן?
תסביר תשובת הראב"ד והרמב"ן בזה.
הראב"ד החלק בשיטת רב כדלהלן. יש מכשול של ממש כמו אבן,שעושה מעשה של דחיפה כמו שור שדחף. וזה מחייב בבור אפילו בלי הבל כי יש לחייב מצד מעשה מכשול גמור. ויש מכשול מחסרון קרקע ע"י חפירה שאינו דוחף כמו שור שדחף. וא"כ, אין צד לחייבו כמכשול אלא מצד מזיק ובבור בלי הבל, אין כאן מזיק שחייבו עליו התורה. יוצא לפי הראב"ד שיש מקום בשיטת רב לחייב בבור שהפקיר ואינו ממונו, מצד דוחף ומכשיל.
הרמב"ן חולק על זה ומניח שאין חיוב על מעשה דחיפה בנזקי בור שאינו ממונו, רק בנזקי שור בלבד. הוא מסביר מפסוק "ונפל-עד שיפול דרך נפילה." וממילא לפי רב, כל סוגיא שמדבר על חיוב בעל האבן מחמת מעשה מכשול צריך להיות לפני דאפקרינהו שזה עדיין ממונו ומדין שור נתחייב. ורק בנישוף באבן יכול להיות בתר דאפקרינהו כי זה כבר חבטה דידיה שעושה ההיזק עצמו כמו הבל.
אפשר להסביר על דרך דברי המלחמות לעיל בריש פרק המניח:"אין לך בור מזיק דרך הילוכו אלא בשעה שעומד, ניזוק בא ונתקל ונישוף בה." משמע שבנזקי בור, האופן החיוב הוא דווקא "ונישוף בה". ולאפוקי כל מעשה דחיפה ומכשול שסופו לישוף על הקרקע עולם.
בבור ברשותו בשיטת רב, צריך עיון אם החיוב הוא מחמת דין שור במעשה מכשול ע"י ממונו, או מחמת דין בור על ההזיק בחבטה בקרקע שהוא קרקע שלו, ונחשב כחבטה דידיה.
יש להרמב"ן הרבה צדדים בבור ברשותו לעיל בפרק המניח. עיין באותיות לקמן.
מלחמות בפרק המניח בשיטת רב
א. וב. "איכא לדמויינהו לבור ואיכא לדמויינהו לשור, הלכך לשור מדמינן ליה כדי לחייבו על נזקי כלים ועל האדם." מה הפשט בזה?
אפשר להסביר על דרך הגרי"ז שמסביר מחלוקת המובא ברא"ש בפ"א סימן א' בינו ובין "יש מן הגדולים". שיש סברא לומר שכל מזיק שנכנס לתוך הצד השוה כללי, הוא מחייב על כל מצב של הזק בלי שום מיעוטים. רק אם יש תכונות מסוימות שמגדיר המזיק הזה לאחד מארבע אבות נזיקין, המזיק מקבל המיעוטים של אותו אב נזיקין. ולכן, הרמב"ן מסתכל על אסו"מ שיש לו שם מזיק שנכנס בתוך צד השוה לחייבו על כל מצב, יש לומר שמסתבר לשמור אותו במצב של חיוב יותר רחב כמו שור, ולחייבו על נזקי כלים ואדם, מלהכניס אותו לאב מזיק שמוגבל יותר שלא כל כך מתאים לו בדיוק.
ג. לפי מה שכתב הרמב"ן בפרק שור שנגח, שלפי רב אין חיוב על בור מדין דוחף ומכשיל, איך אסו"מ כאן אפשר לדון או כ'שור' או כ'בור' באוקימתא אחת של נתקל באבן?
צריך לומר שהרמב"ן מדבר שגם הוא נישוף באבן עצמו--שהזק של חבטה הוא חבטה שעשה בידים ולא בדרך ממילא. וזה גם מוכח בהמשך דבריו כשמדבר על חילוק בין אסו"מ ונפילה בחפירת בור--שהחיוב על אבן דומה לשור מחמת שהוא חפצא של מזיק ולא רק גורם לנפילה על קרקע שעושה ההיזק.
ד. הסבר השני של הרמב"ן בשיטת רב באסו"מ ובור ברשותו והחילוקים בין הסבר הראשון והשני.
הרמב"ן מניח יסוד שמכיון שרב סובר שהבור שחייבו עליו התורה הוא רק הבלו ולא לחבטו, יוצא שהחיוב בור הוא בגלל שאינו ממונו. "הבל לית ביה מששא ולאו ממונא הוא." וזהו הגדר של חיוב בור של תורה לפי רב, "ולא מצינו שחייבה התורה על נזקיממונו אלא בשור. הלכך כל ממונו דמזיק משורו גמרינן ליה."
זה הקשר בין שני המחלוקת בינו ובין שמואל.
וממילא בבור ברשותו שהוא ממונו, רב מוכרח לחדש שנתחייב על החבטה דידיה מדין שור ולא מדין בור כמו אסו"מ מקמי דאפקרינהו. אבל ההיזק שבא מהבל שבתוך בור ברשותו שאינו ממונו נשאר בדין בור.
החילוק בין זה ובין הסבר ראשונה הוא שלעיל, אין גדר מסויים של בור ושור שתלוי על ממונו. יש צורת בור בכללות שהוא חפירה בקרקע. ובודאי בור ברשותו נכנס רק לתוך צורה זו של בור ולא של שור.
ויש צורת שור כללית שהוא בלי חי שדרכו ליליך ולהזיק.
אבל אסו"מ לא נכנס בודאות בשום צורות הנ"ל, וא"כ, שייך לבחור באיזה צורה יותר נראה לדמותו בסברא כי אין הגדרות מסויימות ומדוייקות.
אבל בהסבר השני (וגם בשלישי), הרמב"ן מניח יסודות שמגדירים מה שנכנס לצורת בור וצורת שור בדיוק גדול. אז בור ברשותו מוכרח להכניסו באיזה צורה שמגדירו אע"פ שפשטות החפירה בקרקע דומה לבור ולא לשור.
ה. אם הרמב"ן מחייב בהבל בבור ברשותו מדין כריית בור ולא מדין ממונו, איך מחייבים בעל הבור על כרייה ברשות?
